אהבה זה כואב - ברלין, אהובתי

| שתף |

"בסוף אפילו הצלחתי לחייך"... קצת יותר מחודש אחרי, דפנה פרחי מסכמת את מרתון ברלין וחוזרת עם שיעור ולקח גדול.

תאריך: 05/11/14, מאת: דפנה פרחי

לא, זה לא יהיה עוד פוסט על מילקי, ובטח לא פוסט פוליטי. על אף שאני מכירה את הנושא מקרוב בשל העובדה שהתגוררתי בברלין שנה שלמה, גם הפעם - אכתוב על ריצה.

גרתי שנה בברלין ולא רצתי במרתון ברלין. הנה, אמרתי את זה. זה היה החוב שלי ביום שעזבתי את העיר ועברו כבר שש שנים. ככל שהזמן עבר ידעתי שהחלום לרוץ במרתון ברלין מתרחק, והחוב, מתחיל לצבור את הריבית שלו. אתם יודעים, החיים ממשיכים, עבודה, משפחה, תינוקת וכו'. למי יש כוח או זמן עכשיו להיכנס לתוך עוד פרוייקט תובעני?
אני יודעת מה זה להתאמן למרתון. אני גם יודעת כבר מה זה להתאמן למרתון בסתיו. אבל בתכל'ס, הייתי צריכה להיות כנה עם עצמי ולהודות באמת. אני מפחדת לחזור לברלין. יותר מזה, אני מפחדת לרוץ את מרתון ברלין. אני מרגישה שאם אעמוד על קו הזינוק בעיר שאני כל כך אוהבת, הלב שלי יתפקע מרוב התרגשות.

גם אחרי שנרשמתי למרתון ברלין, עוד עברו שבועות רבים עד שהבנתי באמת, שזהו. עכשיו, סוף-סוף, נוסעים לרוץ בברלין. השבועות האלו היוו כמעין מבחן, שאם אעבור אותם, ואצליח לרוץ קצת יותר, לרוץ שוב ריצות ארוכות קרובות ל-30 קילומטר, אז אוכל להתחיל אימונים קצת יותר ספציפיים למרתון. המלחמה על הקילומטראז' היתה המבחן האמיתי, כי ידעתי, שבלי קילומטרים מספיקים, זה פשוט לא יעבוד.

ואז הגיע הקיץ ואיתו מבצע צוק איתן. באופן יחסי התמודדתי עם שניהם מצויין. המלחמה השפיעה על היקף העבודה לצערי, ואז, לא נעים להגיד, התפנה קצת יותר זמן לריצה. זו היתה המציאות, לא אני קבעתי. המשכתי לרוץ, ופתאום חזרו לחיי הריצות הארוכות באמת. מה שהיה נראה לי עד לפני מספר חודשים חלום רחוק, הפך למציאות מתוקה. 30, 32, 35 וגם 38 ק״מ עברו בכיף גדול. לא עניין אותי קצבים וגם לא תוצאה, רק לרוץ, להגיע למרתון בחתיכה אחת ולתת לדברים לקרות לבד. ברקע, הדהדה המחשבה שהנה,״ ברלין! זה באמת!״ וההתרגשות היתה עצומה. התרגשות עד כדי פחד. זה טיפשי, אבל לא היה לי אומץ להעלות על דל שפתי שאני נוסעת לברלין, גם לא לאנשים שרצתי איתם.

נגמרה המלחמה והעניינים חזרו לשגרה. מבלי שהרגשנו פתאום היינו על המטוס. כולם כבר שכחו שעד לפני חודש עצרו טיסות מחשש לפגיעות טילים, ומאתיים ישראלים עושים את דרכם לגרמניה. היה לי תסריט לא ברור בראש, ומכאן למעשה התחילו כל הבעיות. ידעתי אילו אימונים ביצעתי, והם היו העוגן שלי שהכל צריך להיות ממש בסדר, מצד שני, ידעתי אילו אימונים לא ביצעתי, מה שגרם לי לחששות גדולים מאד. תכנון הריצה שלי עבר מספר גירסאות, כך שבסופו של דבר אי אפשר להגיד שידעתי מה אני הולכת לעשות. המסקנה - "לזרום", לא תמיד עובד...

טעות. טעינו. טועים. 

האמת, שמה שהפחיד אותי יותר מהכל בריצה בברלין, זה שאני באמת אתרגש כל-כך עד שאני אבלה בשירותים בלילה קודם, או לפני הזינוק. זה לא קרה. ישנתי מצויין. דאגתי שלא אגיע בזמן לזינוק, אבל איך יכולתי לדאוג לזה? בברלין כמו בברלין, עולים לרכבת ומגיעים תוך דקות. הגעתי. פחדתי שכשאני אגיע לנקודת ה-32 ק"מ, בדיוק בפנייה שבה עולים על הרחוב הראשי (הקודאם), שם בדיוק היה הבית שלנו בברלין, אני פשוט לא אוכל לעמוד ברמת ההתרגשות המטורפת הזאת. פחדתי שאני אזכר בכל הפעמים שעמדתי שם מהצד, או בכל הפעמים שהייתי יורדת מהבית לאימון ומביטה על "הפס הכחול" כמו כלב שמזיל ריר, ואני אתחיל לבכות. גם זה לא קרה, כי בשעה שהגעתי לפנייה לקודאם כבר היה לי די ברור שעשיתי טעות גדולה, ואיכשהו, פשוט רצתי מהר מדי. אז בדיוק שם, בנקודה שהיתה אמורה לרגש אותי ואולי לגרום לי לרוץ יותר מהר, הכאבים התחילו לחלחל דרך הרגליים, וכל מה שנותר לי לעשות זה פשוט לסיים.

אחרי הריצה ניסיתי לנסות ולשחזר איך אחרי כל התכנונים התחלתי על קצב מהיר מידי, ואיך שלא יהיה, הכל היה נשמע כמו תירוצים עלובים. כשהשמעתי את הטיעונים בקול רם, הם נשמעו קצת פתטיים, ולא כמו מי שזינקה למרתון השמיני בחייה. 

אם זה היה קורה לי לפני חמש שנים (נגיד) יכול להיות שהייתי עוצרת ולא מסיימת. סיכוי גדול שהייתם מוצאים אותי בוכה (ומתייפחת) על קו הסיום. אבל לא, בסוף אפילו הצלחתי לחייך. חייכתי כי סיימתי למרות הכל. חייכתי כי הגעתי בחתיכה אחת (אגב, ב-2010 הייתי רשומה לברלין והקיץ הצליח לשבור אותי). חייכתי, כי לא האמנתי שבאמת אני ארוץ עוד מרתון, לא אחרי הלידה, לא עם העבודה, לא עם הכל ביחד. ובאשר לטעויות... ככל שהימים עברו הצלחתי להבין יותר ויותר. פתאום הכל התחבר לי בראש ובגוף, מה שהיה צריך לקרות ביום המרתון, התרחש קצת אחרי, אבל ההבנה, עשתה את הכל הרבה יותר קל ופשוט.

למדתי שיעור גדול על אימונים למרתון, על תכנון ריצה ועל ריצה בכלל. ועכשיו אני יודעת, שלא משנה מה יהיה, בטח שיהיה עוד מרתון. ואיזה כיף שכל מה שאני צריכה לעשות זה פשוט להמשיך לרוץ, לחלום ולרוץ.


"בסוף אפילו הצלחתי לחייך"

  • Victah Sailer / photorun.net

סגור