אהבה זה כואב - הר לעמק שלי

| שתף |

"זה אמיתי", אני אומרת לפיצי, מעודדת את עצמי, שאני לא היחידה שיוצאת לרוץ בשעה משוגעת כזאת. ופיצי צוחק, גם הוא לא מאמין. כי זה באמת מטורף! מה מביא מאות רצים לצאת למסע הקשה הזה? הסיפור של שישיית המאושרות.

תאריך: 06/05/12, מאת: דפנה פרחי

לפני שלושה שבועות צלצל הטלפון ושם נפלה ההחלטה. הסכמתי להחליף רצה שנפצעה בשישיית בנות. הסיבה העיקרית שלא תכננתי שום תחרות אחרי מרתון טבריה היתה בעיקר עומס בעבודה, ואיך לא, קצת שובע מתחרויות. המשכתי לרוץ מדי יום אחרי שהתאוששתי ממרתון טבריה, אבל אז, הסתכלתי בכל החומר באתר "הר לעמק" והבנתי שהולך להיות לא פשוט. מה גם ששישיית הבנות אליה הצטרפתי הודיעה לי כבר מהתחלה - אנחנו כאן כדי לנצח.

למזלי קיבלתי להיות רצה מספר 3, שקטעי הריצה בחלק הזה של השישייה יחסית קלים והקילומטראז' המצטבר הוא יחסית נמוך, שלושים וקצת. דבר שהתאים לכושר שלי לתקופה זו. הבעיה היחידה שהדאיגה אותי זה איך לא לאכזב את הקבוצה, הרי, זה כל הקטע של המרוץ, לא? לא רציתי להיות זו שתמנע מהן את הניצחון, ולאט לאט הרוח התחרותית חילחלה עמוק יותר אצלי והשלמתי עם העובדה שגוייסתי כדי לעבוד קשה. לא נורא, תוך 24 שעות זה ייגמר, ומי יודע, אולי יהיה לי בסוף כיף.

הצוות

בפגישת הכנה שהתקיימה טרם המרוץ נחשפתי לקובץ האקסל המטורף ביותר שראיתי בחיי (שאפו למאיה ראש הקבוצה), והוא כלל את כל הנתונים שיעזרו לנו להגיע בבטחה לקו הסיום. אז הבנתי שבלעדי הצוות, הלוגיסטיקה ותיאום כל ההסעות קשה יהיה לעשות את זה. בטבלת האקסל צויינו גם זמנים לכל קטע, זמן יעד וקצב.

זינוק

לא הייתי בתל חי מאז כיתה ג' בערך. הנסיעה הארוכה צפונה העלתה בי הרבה זכרונות וגם בהמשך בקטעי הריצה הם באו ועלו. מאיה זינקה בשעה 14:00 ואנחנו עמדנו נרגשות על קו הזינוק. זהו, יצאנו לדרך. מהרגע שמאיה יצאה התחיל המרדף המטורף אחרי הזמנים, הלחץ של להגיע בזמן לחילוף מהול עם הרצון לעמוד ביעד שהצבנו לעצמנו. הריצה בקטע הראשון היה הקטע הכי מרגש מבחינתי. ההמתנה למיכל, החלפת הצ'יפ (איזה היסטריה!) והיציאה לריצה שלי. בשעה 15:20 בערך זינקתי לקטע הראשון שלי, בשיא החום.

הקטע הראשון - מי רץ בשעות כאלה?!

יש לי בעיה עם ירידות, אני מרגישה איך כל האברים הפנימיים שלי נאספים עם כיוון הירידה ולוחצים לי על הבטן. עם הכאבים הללו ירדתי את כל הירידה מקיבוץ שמיר עד השדות. בשדות הורגשה רוח נגדית חמה ויבשה, והשעה (מי רץ בשעה 15:20?) לא הקלו עליי. שני רצים עקפו אותי בשדה ושאלו לאיזו קבוצה אני שייכת. "המאושרות", אמרתי, ורציתי שישארו איתי קצת, אז אמרתי " בא', לא בע', כי אם היינו מעושרות, בטח היינו עושות את המרחק הזה היום במטוס". הם הלכו קדימה. סיימתי את הקטע בקצב סביר של 5:25 דק' לק"מ, למרות החום והכאבים של הירידה. הקטע הראשון נגמר, נסענו למחנה לנוח ולאכול.

הקטע השני - קצר וקשה

ככל שהתקדמנו והזמן עבר מאיה חישבה עבורנו את סטיית הזמנים. לאור הפיגור שצברנו (ממה שכתוב באקסל כמובן) יצא ככה שזינקתי לקטע השני שלי כבר בחושך. שלומי מנהל הבנק ליווה אותי על אופניים. צריך לדעת ללוות, ושלומי עשה את זה מצויין. עד אותו הרגע לא היכרתי אותו בכלל, ולא היתה לי ברירה אלא לסמוך עליו. הוא רכב לידי ושהשביל היה צר הוא רכב מאחורי והאיר לי את הדרך. הקטע הקצר יחסית הפך להיות קשה בגלל הריצה בחושך, ובעיקר בגלל הריצה בשטח. אחרי 3 ק"מ בערך נכנסנו לתוך שביל צר שהלך ונעשה תלול. בזמן שאני פילסתי את הדרך על הסלעים שלומי עבר את המכשולים עם האופניים (וכנראה עם האופניים בידיו) בלי ששמתי לב. הטיפוס בין הקוצים ובין הסלעים היה לא פשוט, אבל הינה, גם זה נגמר.

הקטע השלישי - לא סומכת על אף אחד

היציאה לקטע השלישי היתה אחד הקטעים היותר קשים עבורי. השעה כבר 1:00 בלילה. הגוף עייף וכואב. פיצי הנהג ואני יצאנו מאלוני אבא (המחנה המ-ט-ו-ר-ף שלנו) ובדרך ראינו רצים זוהרים ומוארים בדרך. "זה אמיתי", אני אומרת לפיצי, מעודדת את עצמי, שאני לא היחידה שיוצאת לרוץ בשעה משוגעת כזאת. ופיצי צוחק, גם הוא לא מאמין. כי זה באמת מטורף! מה מביא מאות רצים לצאת למסע הקשה הזה? החילוף עם מיכל באלון הגליל התבצע ויחד עם הצ'יפ מצטרף אליי תומר מאלף הכלבים, שרץ גם עם מיכל את הקטע שלה. הוא סיפר לי שהם אחרי עלייה מאד קשה. "אל תדאג", אמרתי לו, "אני לא רצה מהר". אבל זה לא היה נכון. כי לא יכולתי להרשות לעצמי לנוח, למרות שממש רציתי. נזהרתי בירידה לנחל ציפורי, ושם בירידה עקפו אותנו הרבה רצים. הדרך היתה משובשת ומדי כמה שניות הרגשתי את הקרסול נוטה הצידה. בכל פעם שהתקרבנו לסימון, למרות שראיתי את הרצים לפני, התקרבתי והארתי על החץ. לא רציתי לקחת סיכון שאני רצה אחרי מישהו שהלך לאיבוד. לכל אורך הדרך תומר ואני דיברנו, לא זוכרת על מה בדיוק אבל זה היה מצחיק. ברגע שהדרך התיישרה יכולתי להגביר קצב ולנסות להדביק חלק מהאנשים שעקפו בירידה. הצלחתי באופן חלקי. זהו, נשאר עוד קטע אחד.

קטע רביעי - דמעות של מלאכים

הקטע האחרון מגיע. שוב קשה לצאת. אבל זהו, קטע אחרון ואחר-כך אפשר יהיה לנוח. שוב פיצי מסיע אותי, הפעם נוסעים לתחנת הזורע. אני מתפללת בלב שאני לא ארוץ עוד קטע אחד בחושך. התפילות שלי נשמעות ועם העיכוב שצברנו אני מזנקת עם אור ראשון וזוכה לריצה בשעת הזריחה. אחד הרצים מאחורי מחליט להשמיע באייפון שלו את "דמעות של מלאכים", ואני מתעצבנת. (למה שואה?) והדרך היחידה להתגבר על בחירת המוזיקה הגרועה היא להגביר את הקצב. מרב לצידי על האופניים מלווה אותי במקצועיות רבה בשקט הנעים שלה. זבוב טועה בדרך ונכנס למעמקי הגרון שלי. מרב מצילה אותי עם שלוק ממנשא המים שלה. השדות נפרסים לפנינו והפעם, אפשר להנות מהנוף של העמק. "את בסדר, דפנה?" מרב שואלת אותי. "כן, למה?" נבהלתי. "את רצה נורא מהר".

הרגשתי טוב והפתעתי את עצמי. איך זה יתכן, שדווקא עכשיו? הגעתי לנקודת החילוף מהר משתכננתי ובשמחה רבה העברתי את הצ'יפ להדס. הדס יצאה והעבירה את הצ'יפ לשירי. שירי העבירה את הצ'יפ, בפעם האחרונה לדפנה השנייה.

הסיום

בסיום חיכינו כולנו לדפנה שתסיים את הקטע האחרון, השעה היתה כבר 8:00 בבוקר. אנחנו היינו סחוטות אבל כל הצוות הגיע ללוות אותנו. צביה הכינה את מצלמת הוידאו שתיעדה אותנו במשך רוב שעות המרוץ. ואז דפנה הגיעה, רצנו איתה את המטרים האחרונים (בשביל התמונה) וסגרנו את הר לעמק שלנו בזמן של 18 שעות וחמישים דקות. קצב ממוצע של 5:15 דק' לק"מ. 

אז נכון, זה בעיקר הסיפור שלי, אבל בכל פעם שמישהי רצה חשבתי עליה. אם קשה לה, אם היא עייפה. והכי כיף היה להיפגש אחרי הריצה, שכל אחת "שבה מהקרב" ולשמוע איך היה. כי זה הקסם של המרוץ הזה - הריצה של כל אחת מאיתנו, היתה בעצם של כולם.

 


תודות....

תודה למאושרות התותחיות שהרביצו ריצה בקצבים מטורפים גם בקטעים הקשים של המרוץ. תודה לפיצי, למרב, לעירית, לצביה, לשלומי, לתומר, לאביעד שטיין, למאיה ומתן והמחנה ה"לא חוקי" שלנו באלוני אבא.

 

  • מימין: מאיה נפתלי, שירי פרידמן, דפנה פרחי, מיכל איילון, דפנה טל והדס דובובי

    צילום: עופרי מילר

סגור