אהבה זה כואב - זן נדיר

| שתף |

"אם אף פעם לא יצא לכם לעמוד בתחנת מים, כדאי שתנסו את זה פעם. זה נראה פשוט, ואולי אתם לא תמיד מבחינים בזה, כי בסך הכל שאתם רצים צריך לקחת מים וללכת... שהגיעו הרצים לתחנה רציתי שיהיה להם כיף". דפנה כותבת על לעמוד מהצד בלי לרוץ.

תאריך: 26/06/12, מאת: דפנה פרחי

פעם חשבתי, שאם אני נמצאת בתקופה שבה אני פחות רצה אני לא אצליח להנות ממרוצים. נכון, זה לא כיף לראות את כולם רצים ורק אתה לא. כולם מדברים על המסלול הקשה, היפה, המאתגר, ורק אני עומדת באזור הכינוס. לשמחתי הרבה גיליתי, ביחוד לאור העבודה שלי (שהיא לדאוג שכולם מֵרוצים בַּמרוצים...) שזה דווקא יכול להיות מאד כיף, וחוויה מספקת לא פחות מאשר לעבור את המרחקים בעצמי. גיליתי שכל הרצים הם אותו דבר. תכונות בסיסיות של רצים שמוקצנות בעיקר במרוצים ארוכים. ואם מישהו שלא "מהעם" ינסה להבין, הוא בטוח יחשוב שמדובר באוכלוסיה מיוחדת, כזאת ש...אוהבת לדחוף עצים:
 



מכל מיני כיוונים


או לנסות להזיז עמודי כיבוי אש

אותי זה דווקא ריגש. כל אחד לפני הזינוק, בפינה שלו, ברגע שלו עם העץ, הקיר או העמוד מתכונן לזינוק. הייתי בנקודה הזו אלפי פעמים, והיא מרגשת כל פעם מחדש, אבל לראות את כל האנשים יחד, תוך שאני יודעת מה מתחולל לכל אחד מהם בראש, זה עוד יותר נחמד. כולם מזן אחד נדיר. 

במהלך המרוץ עמדתי בתחנת מים בנקודת הסיבוב בתום הקפה של 15 ק"מ. שם, הגיעו הרצים לפני שיצאו להקפה נוספת של אותו המרחק. אם אף פעם לא יצא לכם לעמוד בתחנת מים, כדאי שתנסו את זה פעם. זה נראה פשוט, ואולי אתם לא תמיד מבחינים בזה, כי בסך הכל שאתם רצים, צריך לקחת מים ולהמשיך. לפעמים עומדים בתחנות האלו ילדים שלא ממש איכפת להם, ולפעמים עומדים בתחנה הזו אנשים שנותנים עוד טיפת כוח, עידוד או מילה טובה. כשהגיעו הרצים לתחנה רציתי שיהיה להם כיף. גם הייתי מאד גאה בהם על המרחק שכבר עשו ועוד יותר על המרחק שנשאר. 'מה, ככה אני נראית שאני רצה?' חשבתי לרגע. אבל זה היה כיף לראות שלכל רץ יש העדפות משלו. יש את אלו ששותים ואז שופכים מים על הראש, ויש את אלה שעושים בדיוק להיפך, ויש את אלה שישר נכנסים עם כל הראש לתוך קערת הקרח. בכל מקרה, קינאתי בכולם.

בסיום הכל עולה לאוקטבות קצת יותר גבוהות. כי כולם כבר מרוגשים, מתפוצצים מאדרנלין, שמחים על ההישג, על הסיום, על העמידה במאמץ. אפילו הבחנתי בזוית העין, שיש המולה סביב החובש באמבולנס. אבל לא סתם המולה, כל אחד שמח על פצעיו. כאילו היה חסר החותם המיוחד הזה כדי לסיים באמת כמו שצריך. כמה שיותר חול, כמה שיותר זיעה ואם אפשר קצת, אבל קצת דם - עוד יותר טוב.

 

 

ואז, אם לרגע עומדים ומסתכלים על כולם, אפשר בדיוק לשים את האצבע על הנקודה שבה הקרח נפגש עם הגוף הדואב. זו בדיוק הנקודה שבה כל אחד מרגיש את האושר העילאי שיש בסיום הריצה. רגע חד, קפוא ונעים. לא הייתי צריכה יותר מזה, אפילו שלא רצתי, ולא נפלתי, ולא טיפסתי, ולא היזעתי. רק הסתכלתי וחייכתי.

 

כל התמונות - ליליאן ביטון

 

 

  • כל התמונות: ליליאן ביטון

סגור