אהבה זה כואב - לאסוף את השברים

| שתף |

"ומה איתנו? חשבתי, אנחנו, הנשים הפשוטות, שבסך הכל רוצות שריצפת האגן שלהן לא תתקלקל ושנוכל לרוץ עוד מרתון, תוך שילוב של חיי משפחה תקינים עם עבודה. בשביל זה אנחנו צריכות יום אישה בינלאומי?"

תאריך: 07/03/13, מאת: דפנה פרחי

הפעם הראשונה שיצאתי לרוץ אחרי הלידה הרגישה כאילו לא רצתי כמה שנים. ובאמת, שאני מחשבת את זה, מאז הימים הראשונים שלי של הריצה לא עשיתי הפסקה כל כך ארוכה באימונים. אם מחשבים מאז הפעם האחרונה שרצתי באמת (בערך בחודש שביעי) ועד שישה שבועות אחרי הלידה, מדובר בפרק זמן ארוך מספיק בשביל לאבד את כל הכושר שהיה לי. על זה נוסיף את "מאורעות הלידה", שאיך שלא מסתכלים על זה, ואפילו שהיתה לי לידה מצויינת בכל קנה מידה, אני מרגישה שהגוף שלי נשבר לרסיסים.

התחלתי בהליכות עם העגלה (והרכש החדש) במושב, אבל כל רצה יודעת שהליכה זה לא הדבר האמיתי. ובצעדים הראשונים של הריצה זה הרגיש לי דבר חדש לגמרי, שעכשיו צריך ללמוד לעשות אותו מהתחלה והוא מלווה גם בקצת כאבים. זו אני שרצתי מרתון לפני שנה? לא נראה לי. הצלחתי לרוץ בערך שני קילומטרים על קצב של 8 דקות לקילומטר ולמחרת כל הגוף שלי כאב. לא התייאשתי והמשכתי לצאת לריצות, כל פעם הוספתי עוד קצת וכשהתחיל לכאוב לי בצד עברתי להליכה. נראה לי שלא היו לי כאבים בצד מאז הבגרות בספורט.

אז נכון שעברו שישה שבועות, הזמן ש"נכתב בספרים" שמציין את סיום משכב הלידה, אבל לרגע היה נראה לי שמי שקבע את ההחלטה הזו היה כנראה גבר. אמנם אף אחד לא הכריח אותי לצאת לרוץ בדיוק שישה שבועות אחרי הלידה ואפילו עשיתי את זה ברצון, אבל זאת היתה מלחמה לא פשוטה שהכריחה אותי כאילו לעצור הכל ולהחליט שעכשיו אין ברירה וצריך לאסוף את השברים. בנוסף, במהלך אותם ימים שכבר הצלחתי לרוץ חמישה קילומטרים ברציפות, נתקלתי במומחית לשיקום רצפת האגן שהבהירה לי עוד יותר שלא רק שהגוף שבור, גם ריצפת האגן שלי סביר להניח שכבר חצי מקולקלת. ואז הגיעה ההכרה של אוסף כל הדברים האלה: ילדתי בכאבים עזים, אני כל-כך עייפה, הגוף שלי כואב, יש לי תינוקת נהדרת שצריך לדאוג לה עכשיו, יש לי זוגיות שזקוקה ליחס, אני כל-כך מפחדת מהעתיד ושרק אני אצליח שהכל יסתדר כמו שאני רוצה ו...אני רוצה לרוץ עוד מרתון. בעצם, עוד הרבה מרתונים.

והנה יום האישה הגיע, כמה אירוני. בכל רחבי הרשת מפרסמים סיפורים של נשים שהצליחו כנגד כל הסיכויים, שעדיין יש מאבק על אפלייה ושלא הכל עוד מתוקן כמו שהיינו רוצות ויש מרוצי נשים וכנסים להעצמה נשית וכולן לובשות ורוד עד שבא לי להקיא. ומה איתנו? חשבתי, אנחנו, הנשים הפשוטות, שבסך הכל רוצות שריצפת האגן שלהן לא תתקלקל ושנוכל לרוץ עוד מרתון, תוך שילוב של חיי משפחה תקינים עם עבודה. בשביל זה אנחנו צריכות יום אישה בינלאומי? להיפך, בשבילי כל יום הוא יום האישה ואני לא צריכה שאף אחד יחגוג לי את זה. למרות, שבואו נודה שזה נחמד, ושהיום הזה קצת מעלה לנו את האגו וגורם לנו לחשוב כמה אנחנו חשובות.

מאז שהתחלתי לרוץ אני מרגישה את זה שכל ריצה היא ניצחון קטן, כי זה לא רק הריצה, זה גם כל מה שמסביב. לקום מוקדם בבוקר או לצאת לריצה בסוף יום ארוך. להספיק לעשות את כל מה שתיכננתי לעשות היום ובנוסף - להספיק לעשות אימון טוב. לצאת לריצה למרות שאני עייפה נורא וכואב לי כל הגוף וממש אין לי חשק. ככה, צעד-צעד, יום אחרי יום, גם כשכואב וגם שפחות, אני חוגגת בריצה.

 

  • © Dudarev Mikhail - Fotolia.com

סגור