אהבה זה כואב - למי קראת משוגעת?

| שתף |

"פתאום התחוור לי שרק בימים שעשיתי אימונים מטורפים, ימים שבהם פרצתי את הגבולות של עצמי, רק אז הגיעה ההצלחה שלי בריצה". דפנה כותבת על הגבול בין זהירות, העזה ושיגעון.

תאריך: 17/02/14, מאת: דפנה פרחי

כבר כמה חודשים שאני מתאמנת בזהירות. כל הזמן צריך להיזהר. בהתחלה היו אלו הריצות תוך כדי ההריון, אחר כך זה היה לחזור בהדרגה ובזהירות אחרי הלידה. התחלתי לשנוא את המילה הזו ובעצם, זה היה סימן שהגיע הזמן להפסיק להיזהר. עברה יותר משנה מאז שילדתי ואני מרגישה טוב. רישמית, אני כבר לא "רצה אחרי לידה" ובאופן כללי אני כבר לא "אחרי לידה" והגיע הזמן לחזור לשיגרה. וכך קרה, שקמתי בבוקר והגעתי למסקנה שמהיום אני מפסיקה עם כל הזהירות הזו וחוזרת להיות משוגעת. פתאום התחוור לי שרק בימים שעשיתי אימונים מטורפים, ימים שבהם פרצתי את הגבולות של עצמי, רק אז הגיעה ההצלחה שלי בריצה.

שוב התלבטתי איפה ארוץ הבוקר, והבנתי שאם אני לא אעז קצת יותר, אני לא אתקדם לשום מקום. ההתלבטות היתה בין המסלול המוכר והרגיל של עשרה קילומטרים לבין לצאת להקפה הגדולה יותר, שבה לא רצתי הרבה זמן, שכוללת 15 ק"מ בשילוב עם עליות. מצחיק, נכון? זה בסדר, כי הצחקתי את עצמי. "אני יכולה לרוץ 15 ק"מ", חשבתי לעצמי, אז ממה אני נזהרת כל-כך? מה גם, שכבר עשיתי אימונים יותר מטורפים מזה.

כבר רצתי 20 ק"מ בשלג, שהתברר לי מאד מהר כקרח. לא היו לי נעליים מתאימות ולא התחשק לי לחזור הביתה לפני שאני משלימה את האימון. רצתי 20 ק"מ על קרח ולא קרה לי כלום. טוב, כאבו לי כפות הרגליים אחר כך, אבל זה עבר ואני שמחתי שהשלמתי את האימון. באותו שבוע של השלג הייתי צריכה להשלים ריצה ארוכה אז פיצלתי אותה בין החוץ הקפוא לבין המסילה בחדר הכושר החמים. איך שלא מסתכלים על זה רצתי 30 ק"מ באותו היום, והצלחתי, והכל היה בסדר.

כבר רצתי ריצה ארוכה של 35 ק"מ בעיירה נידחת בשבדיה בלי להכיר את המקום בכלל וכל זאת בקור של מעלה אחת בלבד. ככה זה בנסיעות, אנחנו מזדמנים למקומות לא מוכרים אבל חייבים, פשוט חייבים להשלים את האימון שלנו. כבר רצתי בסוף שבוע אחד 60 ק"מ. כל אימון כלל 30 ק"מ, אחד מהם גם כלל מספר קטעים מהירים. ולא קרה לי כלום! לפעמים הגוף שלנו יכול להכיל יותר ממה שאנחנו חושבים ומה שעוצר אותנו זה רק אנחנו. אנחנו צריכים להיזכר לפעמים בימים הקשים שהיו לנו באימונים ובעיקר להיזכר שהצלחנו, ועשינו את האימון למרות כל הקשיים.

אני מאמינה שבלי הנטייה הטבעית הזו "להשתגע", לא הייתי מסוגלת לעשות הרבה אימונים. ועכשיו אני מתגעגעת לימים שהייתי משוגעת והעזתי לעשות כל מיני אימונים מטורפים בלי להיזהר ובלי לפחד, פשוט כי אני יכולה לעשות אותם. אז יצאתי באותו היום להקפה הגדולה ולא קרה לי כלום. אחרי יומיים יצאתי שוב להקפה הגדולה ובאמת לא קרה לי כלום! ואז התחיל לקרות דבר מדהים - ככל שהקילומטרים מתרבים החלומות שוב נאספים ובאים, ואז עולות המחשבות על עוד מרתון, אולי לחזור ולהשתתף באיזה מרוץ, אולי לחזור להיות אני שרצה, רצה הרבה.

גיליתי שהמצב הנפשי של הרצים למרחקים ארוכים מאוזן ככל שהם רצים יותר. שהשיגעון שלנו הוא האזור הנוח, האזור הנכון ורק בו יכולים להתחבר כל שאר הדברים בחיים. בגלל זה, זה לא ממש מטריד אותנו שקוראים לנו משוגעים, להיפך, זה מחמיא, זה מעלה לנו חיוך טיפשי על הפנים, וטפיחה נסתרת על השכם שכנראה אנחנו עושים משהו טוב. למדתי גם שכדי להצליח בריצה צריך לרוץ הרבה. כמה הרבה? אף אחד עוד לא יודע. אז תקראו לי משוגעת, כי עוד לא הגעתי כנראה לכל הקילומטרים שאני צריכה לרוץ, יש לי עוד הרבה להשלים וזה ממש בסדר גמור מבחינתי.

 

  • © kikkerdirk - Fotolia.com

סגור