אהבה זה כואב - מחדר הלידה לקו הזינוק

| שתף |

"איך אפשר לוותר על ריצה בבוקר מוקדם בשיא הקיץ, ולצפות שיהיה אחר כך גם זמן במשך היום להשלים אותה. מה עם עבודה, פגישות, סידורים ושאר ירקות...?" דפנה מקדישה את הבלוג שלה לאימהות הרצות.

תאריך: 19/08/13, מאת: דפנה פרחי

כבר בפעם הראשונה שניסיתי לרוץ אחרי הלידה, רק חיכיתי לרגע שבו אני אעמוד שוב על קו הזינוק במרוץ. האמת, חשבתי שזה יקח הרבה יותר זמן ממה שזה לקח בסופו של דבר, ואני שמחה על כך. לא עשיתי אימונים מיוחדים או יוצאי דופן, המטרה היתה (ועדין) פשוט לרוץ. לרוץ כשיש זמן, לרוץ גם כשלא כל-כך מתחשק, העיקר - לרוץ! כן, זו נשמעת משימה פשוטה מאד, כשהכל מסתדר לפי המתוכנן, כולם יודעים מה הם צריכים לעשות, מי צריך להביא מה, יש מטפלת לתינוקת בשעה טובה, יש רכב, יש עבודה ובסך הכל החיים דופקים כמו שצריך. אז זהו....שאנחנו מתכננים ואלוהים צוחק.

כיוונתי את השעון לשעה חמש. בשלב הזה עוד הייתי אופטימית, כי עד עכשיו הלילה התפתח יפה. הפצפונת נרדמה בשמונה ועד עכשיו הכל זורם חלק. הבכי הראשון שמעיר אותי (אותנו) לא מעורר הרבה מהומה אבל המחשבה ש"אולי אני עייפה מדי לרוץ מחר בבוקר" מתחילה לחלחל. "לא משנה כמה שעות אני אשן, גם אם זה יהיה ממש קצת, אני קמה לריצה. אני קמה לריצה. אני קמה לריצה!"אני מנסה להשתיק מחשבות על עייפות. הבכי השני כבר מתחיל להצטייר כתירוץ טוב לוותר על האימון ובבכי השלישי והרביעי הדמיון והמחשבות על הלוגיסטיקות של מחר עולים כמה רמות כאילו מדובר במבצע פלוגתי. כי איך אפשר לוותר על ריצה בבוקר מוקדם בשיא הקיץ, ולצפות שיהיה אחר כך גם זמן במשך היום להשלים אותה. מה עם עבודה, פגישות, סידורים ושאר ירקות, לקחת למטפלת, להחזיר מהמטפלת, ארוחת ערב, מקלחת ולישון...?
הרבה אימוני בוקר הפסדתי ככה, אבל המצפון שלי עשה רעש חזק כל היום ולא נותרה לי ברירה לארגן את הכל ככה שכן ארוץ בערב. אחרי כמה הברזות לא רצוניות מאימוני הבוקר המוקדמים שאני כל כך אוהבת, נעתרתי לריצות הערב וקיבלתי אותן באהבה. במקום "אין לי כוח לצאת לריצה אחרי כל היום הארוך הזה", אמרתי, "איזה כיף אחרי כל היום הארוך הזה לצאת ולנקות את הראש בריצה". 

לפעמים עדיף קצת מאשר שום דבר. למשל: עדיף לקחת את הפצפונת למטפלת במונית ולשלם עוד כמה שקלים, לסחוב כמובן את הסלקל עד לבית שלה ולקלל כמה הוא כבד, אבל להשאיר אותו שם ולחזור הביתה בריצה ולהרוויח עוד כמה דקות בטמפרטורה שפויה של הבוקר. וגם: עדיף להמשיך לישון עוד קצת אחרי לילה לא שקט ולהשלים את האימון על המסילה באמצע היום בחדר לא ממוזג (כי זה מה יש) אבל עדיין פחות חם ממה שקורה בחוץ, טייק איט אור ליב איט.

אי אפשר היה שלא לערוך השוואות. השוואות דביליות שרק מי שרץ מספיק שנים יכול לעשות אותן, הן לא מביאות אותנו לשום מקום, רק גורמות לנו מעט עוגמת נפש ואולי, מגבירות את הרצון (שבכל מקרה קיים) לרוץ מהר יותר. "בזמן הזה, לפני 4 שנים, רצתי על קצב מהיר פי שניים". או "את המרחק הזה רצתי לפני שנתיים ב-3 דקות מהר יותר". רצים יכולים להיות כל-כך קשים עם עצמם לפעמים. אז החלטתי שאני מפסיקה לעשות השוואות, איזה קצב שיוצא לי בריצה יספק אותי, ובכל מקרה, אני מזכירה, המטרה היתה לרוץ, בלי קצבים, בלי מרחקים, רק לרוץ.

איך אפשר רק לרוץ? אני חייבת לייצג בכבוד את הקהילה והחלטתי מוקדם מהצפוי להתחיל לבצע אימוני עליות. רוב הרצים נוהגים להגיד שהם שונאים אימוני עליות, אבל בתוך תוכם הם נהנים מהסבל הזה, הם נהנים להרגיש את הרגלים שורפות בשלושים מטרים האחרונים של העלייה והם גם נהנים לדבר על זה אחר כך ולהיות גאים בעצמם שהם השלימו את האימון. בקיצור - מאזוכיסטים. הגירסה שלי להתחזק אחרי הלידה היתה לרוץ בעליות (לא מהר במיוחד) כמעט בכל ריצה, וזה עבד מעולה.

שבעה וחצי חודשים מיום הלידה עמדתי על קו הזינוק במקצה 10 ק"מ במסגרת חצי מרתון לילי של המכביה ה-19. התרגשתי נורא, למרות שבאתי בלי ציפיות, וגם לא היה לי מושג מה אני מסוגלת. באתי לבדוק מה המצב שלי באופן כללי, עשיתי חימום וזינקתי יחד עם עוד אלפי רצים. איזו אווירה היתה! איזה כיף לחזור!

"הנה עוד אישה, הנה עוד אישה!", שמעתי ילד בין קהל המעודדים צועק, ורציתי לצעוק לו בחזרה שלא רק שאני אישה, גם ילדתי לפני שבעה וחצי חודשים, אתה מאמין? חייכתי. היה הרבה עידוד לאורך הדרך וזה היה מרגש מאד ועזר לי המון לא לרחם על עצמי לרגע אחד שבו שקלתי להאט מעט את הקצב. שמרתי כוחות לסיום וסיימתי את המרוץ הראשון שלי מזה תקופה ארוכה עם חיוך גדול על הפנים. צחוק הגורל היה, שבתחילת הריצה השעון שלי שבק חיים ולא היה לי מושג על איזה קצב רצתי, וכנראה זה היה הדבר הכי טוב שהיה יכול לקרות לי במרוץ.

אחרי שגיליתי את התוצאה שלי הכרזתי על בדיקת הכשירות שלי שהיא עברה בהצלחה. עכשיו....אפשר להתחיל להתאמן!

  • Victah Sailer / photorun.net

סגור