אהבה זה כואב - מלחמות של רצים

| שתף |

"במלחמה כמו במלחמה, לפעמים צריך להקריב קורבנות, אז אנחנו מעדיפים להקריב את עצמנו כדי לא להיקלע להפרות סדר מיותרות".

תאריך: 17/07/14, מאת: דפנה שב-פרחי

הימים הם ימי מלחמה. כאילו שחסרות לנו מלחמות. אני מתכוונת (ויסכימו איתי חבריי הרצים), שגם ככה קשה לנו לשמור על שגרת אימונים, אז עכשיו גם צריך לנסות לדחוף אימונים בין האזעקות? רק לאחרונה הרגשתי שבאופן רשמי תמה תקופת "האחרי לידה" שלי, ועכשיו אין לי יותר מקום לתירוצים, אבל המלחמה הצליחה לשבש לנו קצת את התוכניות. אבל אל דאגה, רצים הם עַם שזקוק לאתגרים, ואם אין דרמות, זה הופך להיות משעמם. הרצים נולדו בשביל להילחם, ורץ שלא יודע להילחם, הוא לא רץ "באמת". לא בכדי לרצים יש כמה מלחמות קטנות משלהם:

המלחמה של רצים בשעון המעורר של הבוקר היא מלחמה נצחית. לא יהיה יום שבו הם לא ירצו לשבור את השעון לרסיסים ולהמשיך לישון. לעיתים רחוקות הם יפסידו, אבל לרוב הם ינצחו. באיזה שהוא שלב הם יגיעו למצב של השלמה עם המלחמה הזו. הם ידעו שקיים איום מעבר לפינה, הם ידעו גם מתי בערך הוא עתיד להתפרץ ויהיו מוכנים לקראתו כל בוקר מחדש, דרוכים לקרב. ככה הרגשתי בחודשים האחרונים, שכל יציאה שלי לריצה היתה מלחמה, שאם פעם זה היה רק השעון המעורר והשעה המדי מוקדמת, אז אחר כך זה היה גם לקום אחרי לילה של בכי והשבת המוצץ למקומו הטבעי בערך שלוש-ארבע פעמים, האכלה, החלפה ועוד. הקרב הזה נהייה קשה יותר ויותר, אבל אין מצב להפסיד. השעון יצלצל, ואתם תקומו. ככה, פשוט.

אבל המלחמה בשעון היא רק המלחמה הקטנה. מערכה מסובכת יותר שמציתה להבות היא מלחמת ה-"ריצה-זוגיות-משפחה". כאן, כבר יש פוליטיקה פנימית וצריך לשמור על כל הצדדים מרוצים. הנה, רק בסוף השבוע האחרון נסענו לסוף שבוע משפחתי בצפון, והחישוב הראשון שעשיתי הוא איפה אני ארוץ את הריצה הארוכה של שבת. רחמנא לצלן, אם לא בפארק הירקון, אז היכן???

כך מצאתי את עצמי מנסה לרוץ 30 ק"מ על מסלול שכלל הקפה של 8 ק"מ שמסתיימת בעלייה של 2.5 ק"מ בשיפוע אכזרי. אחרי שלוש הקפות ושלוש עליות קשות, תעשו את החשבון לבד, העדפתי להשלים את הקילומטרים הנותרים בחמש עשרה הקפות של הרפת בקיבוץ, רק לא לעלות את העלייה ההיא בפעם הרביעית. עצרתי שהשעון הראה שלושים קילומטרים בדיוק. נכנסתי לבית ורובו עוד ישָן, השלום והשקט עדיין עמדו על כנם. במלחמה כמו במלחמה, לפעמים צריך להקריב קורבנות, אז אנחנו מעדיפים להקריב את עצמנו כדי לא להיקלע להפרות סדר מיותרות.

יש עוד מלחמה אחת של רצים, והיא - היא המלחמה הגדולה. המלחמה הקיומית ההיא שמדי פעם עולה. שאלת ה- "למה אני צריכה את זה עכשיו?" שאלות ה"למה", וה"בשביל מה", תמיד מבעבעות בנו וצריך למצוא דרך להשתיק אותן פנימה. לפעמים התשובה היא כל-כך מעורפלת ולא ברורה, עד שההרגשה היא שאתה צף בתוך ענן של וויתור. ולפעמים, התשובה היא כל כך צלולה וברורה, עד שבא לך לרוץ ולרוץ ולרוץ. בדרך כלל קורה לי שהענן מתפוגג אחרי שאני מדמיינת את עצמי חוצה את שער ברנדנבורג בידיים מונפות, או את שער הניצחון בשאנז א'ליזה, לפעמים גם רחוב הגליל בטבריה עושה את העבודה. כל אחד והנשק שלו, אתם יודעים, כי במלחמה, כדאי להיות חמושים.

סגור