אהבה זה כואב - מתי הזינוק?

| שתף |

"רצה יקרה, אף על פי שהיה נראה כי נוכל להזניק את הריצה בזמן, אנו נאלצים לדחות את שעת הזינוק למועד מאוחר יותר, נא לעקוב אחר הפירסומים"...

תאריך: 03/04/16, מאת: דפנה פרחי

לרצים יש הפרעה בכל מה שקשור לזמנים, גם אם הם קובעים עם עצמם, נגיד: "היום אני חייבת לצאת לרוץ בשעה שמונה", ברגע שאיכשהו הדבר הזה ישתבש, כל עולמם יחרב עליהם. במקרה הגרוע באמת, הם ממש יתעצבנו לקבל מייל מהמארגנים של המרוץ: "עקב אילוצי ההפקה שעת הזינוק נדחתה". מה לעשות, כאלה אנחנו. אז ככה היום שלי התחיל, תיכננתי לצאת לרוץ בשעה שמונה בערב, בהנחה (הדי סבירה) שעד אז כולם יהיו אכולים-מקולחים-ישנים. ההנחה הזו החלה להפריך את עצמה בערך בשעה חמש אחר הצהרים, כשהגדולה בת השלוש נרדמה על הספה. האמת, יש לי הרבה שיטות שיכלו למנוע את השנ"צ המתגנב הזה, אבל בשורה התחתונה, אני מאמינה שכשילד רוצה לישון, נותנים לו לישון. וזה בדיוק מה שקרה.

אז שעת הזינוק כרגע נדחתה למועד לא ידוע, אבל אני התחלתי להתלבש בהדרגה רק כדי להיות מוכנה. בשעה שש כבר הייתי עם טייץ ריצה, דווקא לוק מגניב עם הסריג. למרות האיחור הקל שכבר החל להראות את אותותיו, לא הייתי לבד בתוך כל הבלאגן, אבא חזר מהעבודה לפני צאת הלבנה. איזה יופי, יש תקווה. אבל עם כל האהבה בעולם, מה אפשר לעשות שכולם רוצים רק את אמא? רק אמא תקלח אותי. רק אמא תלביש אותי. רק אמא תשב לידי. רק את אמא אפשר למרוח בצבע (ראיתם פעם אבא מרוח בצבע?) ואז הסתכלתי על נעלי הריצה שלי וגם הן נתנו לי את "המבט". אתם אל תעשו לי פרצוף עכשיו, תשבו בשקט. חשבתם שנפלתם על רץ אולטרה? תחשבו שוב, קיבלתם אשה אחרי לידה, שזה קצת יותר גרוע מרץ שחוזר מפציעה.

כולם כבר היו מקולחים והרגשתי התקדמות באוויר. נשאר רק להיכנס למצב של רוגע, עוד מעט סיפור, פיפי ולישון. בדיוק אז שמעתי דפיקות בדלת. מר מרפי נכנס, בנונשלנט. ברור, כמה צפוי. "כן, מר מרפי, מה הבאת לנו הפעם?" תהיתי. "ערב טוב, עכשיו שכולם מקולחים, כולם צריכים לעשות קקי". הוא אמר. לא, אני לא על סמים, זה מר מרפי, אמיתי. "אתה בטוח?" שאלתי, רק כדי להיות בטוחה. "בטוח. זה החוק". הוא אמר, הסתובב, והלך. למה אבל אתה כזה צפוי, מרפי? אה? אפשר קקי בדיוק שיוצאים מהבית, אפשר קקי בדיוק שמגיעים לגן משחקים, אפשר בדיוק שסבתא אמרה שלום ונסעה, דווקא על 'קקי אחרי המקלחת' נתפסת? ודווקא עכשיו? כן.

הנה הנוסח להודעה שתישלח על ידי המארגנים: "רצה יקרה, אף על פי שהיה נראה כי נוכל להזניק את הריצה בזמן, אנו נאלצים לדחות את שעת הזינוק למועד מאוחר יותר, נא לעקוב אחר הפירסומים".

עכשיו באמת אני יוצאת לריצה, אמרתי. כולם כבר ישנים. אפילו שעל חולצת הריצה שלי יש חתיכות של פסטה-בלי-רוטב וקצת פליטה של תינוקת בת ארבעה חודשים, אפילו שיש לי חמישים סיכות על הראש כי שיחקנו ב"מספרה של תותית", קצת רטוב לי בגרביים מהמקלחות (הראשונות, ואלו שאחרי הקקי) ובאופן כללי, הדבר האחרון שהתחשק לי לעשות זה לצאת לריצה. למה לא, נגיד, להיכנס לאיזו מקלחת חמה, להכין ארוחת ערב, להירגע מול הטלוויזיה...? לא יותר מפתה? הבעיה, שאם אמרנו שיוצאים לריצה, אז יוצאים. בשעה טובה (והרבה אחרי שמונה בערב), המרוץ יצא לדרכו. 

איפשהו בקילומטר השלישי (ופעם ראשונה אחרי חמש שנים) נהג משאית צפר לי. ברצינות? לי אתה צופר? מזל שהוא נסע במהירות מופרזת ולא הצליח להתעמק במראות הקשים שעל החולצה והריחות הנילווים, ובעובדה שחייכתי אליו בחזרה מרוב אושר (עדיין יש לי את זה?!), הוא עוד עלול היה לחשוב שאני זורמת. זה מזל גדול האמת, שיצאתי לרוץ בשעה כל-כך מאוחרת, ככה אפשר לחסוך מהציבור כולו את המחזה הלא מרהיב שלי בזמן שאני נאבקת לחזור לכושר. כל פעם מופיע כאב אחר, בעיקר בבטן ובאזור האגן, איפה שהשרירים עדיין הלומי קרב. לא נורא, אני מרגיעה גם אותם, עוד מעט תתחזקו ותתחברו מחדש.

בקילומטר האחרון קיוויתי שעדיין כולם ישנים. נכנסתי בשקט הביתה. יופי, אפשר לעשות מתיחות. "נו, בסוף הצליח לכם, אה?" אמרתי לנעליים. "חכו, אתם עוד תתחננו לקצת מנוחה". ניצלתי את השקט היחסי ואת רמת האנדרופינים הגבוהה בגוף וחיפשתי מרוץ להירשם אליו. נרשמתי למרתון ב-2017. רצו לי בשנייה אלף תסריטים אפשריים של איך אני כל-כך לא מגיעה בזמן לזינוק... מצד שני, תודו שאם אני אגיע, זה יהיה לא רע בכלל, ואפילו נחמד. ועכשיו, היעד הבא - לרוץ גם מחר....

 

  • © Martinan - Fotolia.com

סגור