אהבה זה כואב - ריצת שורשים

| שתף |

"ככל שהקילומטרים עברו הרגשתי יותר טוב. אולי זה גם הגעגוע למרחקים שאותת..." דפנה חוזרת לרוץ בשדות החוחובה בבאר שבע.

תאריך: 21/05/13, מאת: דפנה פרחי

כבר הרבה זמן אני כותבת את הפוסט הזה, הבעיה אצלי, שככל שאני פחות רצה, אני פחות כותבת. אז הנה אני כאן, ואתם יכולים להבין שהמצב הולך ומשתפר. למה משתפר? כי זה קשה לחזור לכושר אחרי לידה. קשה מאד. לאחרונה התחילו לי כאבי בטן בזמן הריצה שמנעו ממני להגביר את הקצב. אבל לכתוב על כאבי בטן זה ממש משעמם, אז אני אוותר. היו עוד כל מיני כאבים מוזרים בברך, בכף הרגל וזהו בערך. בסוף השבוע האחרון נסעתי לבאר שבע (עיר הולדתי, כן-כן) והחלטתי בצעד חסר תקדים להצטרף לריצה בשדות החוחובה.

אני חושבת שרצתי מאות קילומטרים בשדות החוחובה שבסמוך לקיבוץ חצרים. לפני עשר שנים בערך, שעוד אף אחד לא שמע על ריצה, הפנתה אותי המאמנת שלי לאיציק קומריאן ואמרה לי גם, שהוא ידאג לי. היום זה אחרת, יש הרבה קבוצות, הכל זמין באינטרנט, אבל בבאר שבע של 2003 אחרי הרבה ריצות לבד, התוודעתי לאנשי הריצה ה"אמיתיים" של העיר. זה היה כמו להגיע למקום מסתור ולגלות שם מכרה של זהב. ביום שישי האחרון בשיחת הטלפון עם איציק, הוא סיפר לי על התוכנית לבוקר: "6:30 בחוחובה, 17 ק"מ". עברה שנה מאז הריצה הארוכה-באמת האחרונה שלי, אבל כמו שהזכרתי, המצב הולך ומשתפר והרגשתי ש-17 ק"מ בקצב קל ונעים וחברה משובחת, זה משהו שאני בהחלט מסוגלת לרוץ.

השחר עלה על באר שבע ורוח קרירה בכלל לא הסגירה שאנחנו באמצע מאי. התגעגעתי לתחושה הזו. מזג אוויר שיש רק במדבר, ולפעמים גם בימי הקיץ החמים מאד, הריצות בשדות החוחובה הרבה יותר נעימות. לצד הכביש המוביל לקיבוץ חצרים כבר חונות מכוניות, ואיציק כבר כאן גם כן.
"שתית מים?"
"כן"
"כמה?"
"כוס..."
"לא מספיק. חם היום".

תוך דקות נאספו כל הרצים ואיציק שואל את כולם אם שתו וכמה. יש שני אנשים חדשים והוא הזמין אותם להצטרף אלינו: "יוצאים ל-17 ק"מ בשטח במסלול יפה-יפה". איציק יהיה השנה בן 75 ולכבוד המאורע הוא מתכנן לרוץ את מרתון טבריה. לכן, הוא הודיע לי שאם אני רוצה אחרי ה-17 ק"מ הוא ירוץ עוד 5. הלוואי, חשבתי בליבי. דודו מצייד אותי בבקבוק מים לדרך (באמת לא בסדר מצידי שלא באתי מוכנה) ואיציק לא מרשה לאף אחד לצאת בלי מים למסלול. התחלנו בהליכה קלה שתוך דקה הפכה לריצה, ואני לצד איציק, השאר מקדימה. התחרטתי שלא לקחתי את הנייד כדי שאוכל לצלם בדרך, אבל הכי קל לי לרוץ בלי שום חפץ עליי. רציתי לצלם את קו האופק של העיר, מדהים שתוך עשר שנים הבניינים הרבה יותר גבוהים ומי היה מאמין שיש כזה שטח יפיפה בנגב. נכנסנו לעומק השטח, עברנו את כל שדות החוחובה, טיפסנו כמה עליות נחמדות, השבילים הלכו והתפתלו, לאיציק תמיד יש בדיחות לספר, מדברים קצת על האימונים, על החיים, כאילו שום דבר לא השתנה.

שום דבר לא השתנה חוץ מהכל, חשבתי לעצמי. הרי לא יכול להיות שעשר שנים עברו מאז הריצה הראשונה שלי בחוחובה ושום דבר לא השתנה. רק הריצה לא השתנתה, כי היא אותה הריצה. אמרתי לאיציק שלא ישנתי טוב בלילה כי הקטנה החליטה לא לישון, אבל לא ויתרתי לעצמי, ובעיקר לא יכולתי לוותר על הריצה בחוחובה. רק אחרי חצי הדרך הרגשתי שהגוף שלי בסדר. איציק ואני הגברנו בעלייה כארבעה קילומטרים לסיום. זה הטכס הקבוע שלנו, שתמיד חייבים לעשות כמה קטעים מהירים לקראת הסוף. באמת היה כבר חם ושפכתי קצת מים על הראש. מזל שאיציק הכריח אותנו לקחת מים. זה מצחיק, ככל שהקילומטרים עברו הרגשתי יותר טוב. אולי זה גם הגעגוע למרחקים שאותת, שהנה, עכשיו הכל בסדר.

 


רצי החוחובה, מימין: איציק, מקס, חיים, דודו וחזי

 


הריצה הסתיימה וכל אחד הלך לדרכו. אני לא יודעת מתי אבוא שוב אבל אני יודעת שיש מקומות שהדלת שלהם תמיד תהיה פתוחה, ככה זה אצל איציק ובשדות החוחובה. לא משנה מה קרה או מה יקרה, אין כמו הבית.

  • © air - Fotolia.com

סגור