אביחי גודמן - בין טבריה לירושלים

| שתף |

השבוע בלוג של Brooks ID מקדיש אביחי את הפוסט השני שלו למרתון ירושלים. אביחי, שגדל בירושלים גילה את התשוקה לרוץ מרתון דווקא כאן.

תאריך: 25/03/11, מאת: אביחי גודמן

בבלוג הקודם, שכתבתי שבוע לפני מרתון טבריה, סיפרתי על ההכנה, הציפייה וההתרגשות שלי לקראת המרתון. הגעתי לטבריה כשהייתי בכושר הטוב בחיי והיה לי ביטחון רב ותחושה חזקה שאני הולך לעשות משהו מדהים מבחינתי במרתון. בסופו של דבר, הדברים לא התנהלו כמתוכנן וחוסר הניסיון שלי במרתון בא לידי ביטוי. זה התבטא בעיקר בכך שבבוקר המרוץ לא נהגתי בשיגרה הרגילה שלי לפני כל מירוץ. בדרך כלל לפני מרוצים, אני רגיל לאכול פרוסה אחת של לחם לבן עם דבש בכדי לא להכביד על הבטן שלי בזמן הריצה. הפעם, כנראה בעקבות ההתרגשות, שיקול הדעת שלי היה מוטעה. הגעתי לחדר האוכל בבוקר והתלבטתי מה לאכול, חשבתי לעצמי שאני צריך יותר פחמימות מבדרך כלל והחלטתי לאכול לחמניה מקמח מלא בנוסף ללחמניה מקמח לבן. בקילומטר השמיני של המרתון, הבנתי איזו טעות עשיתי, כשלפתע עלתה בי בחילה נוראית וכאבים חזקים בבטן ובצידיה. מעולם לא הרגשתי משהו כזה באמצע מרוץ. קיוויתי שהכאבים הם זמניים ויעברו ככל שהקילומטרים יתקדמו. אפילו ניסיתי לדחוף אצבעות לגרון בכדי להקיא ולהרגיש הקלה. לצערי זה לא עזר, לא הצלחתי להקיא, הכאבים רק התגברו והמרתון הפך למסע הישרדות קשה - לא לעצור ורק להגיע לקו הסיום כל זאת תוך כדי הכאבים.

בימים שלאחר המרתון תחושת ההחמצה הייתה חזקה. הרגשתי אכזבה מכך שלא הצלחתי לבטא את היכולת שלי בתחרות החשובה מכולן לאחר תקופת הכנה ארוכה וטובה. כיום אני רואה את הדברים בפרספקטיבה אחרת. כשאני מסתכל על התמונה הגדולה ומבין שאני רק בתחילת דרכי במרתונים, אני חושב שלמרות התוצאה המאכזבת מבחינתי (2:36:13) צברתי הרבה ניסיון, הן מהאימונים והן מהתחרות עצמה שיעזור לי לקראת המרתונים הבאים. מישהי חכמה ומיוחדת סיפרה לי פעם שלומדים הכי הרבה דווקא מהטעויות והאכזבות, הרבה יותר מההצלחות. אני למדתי על בשרי שיעור חשוב מאוד במשמעות של שמירה על הרוטינות הקבועות לקראת המרתון בדיוק כפי שאני נוהג לפני אימונים ותחרויות למרחקים אחרים.

כעת פניי ורגליי כבר מופנות כלפי העתיד והיעדים הבאים. יחד עם זאת, חשוב לי לא להדחיק ו"למחוק" את המרתון שהיה, אלא לזכור אותו היטב ואת הטעויות שלי ממנו בכדי לא לחזור על הטעויות בעתיד ובכך להגדיל את הסיכוי להצלחה.

בתור ירושלמי, איני יכול להתעלם מהעובדה שהיום מתקיים מרתון מלא בירושלים! זכיתי להשתתף בכל אירועי המרתון שהתקיימו בירושלים מאז המרתון הראשון שהתקיים בנובמבר 1992 כשהייתי בן 12. המורה לספורט הביא את נבחרת הריצה של בית הספר להשתתף ב"מיני מרתון" ל-4.2 ק"מ ולצפות במסיימי המרתון. אני זוכר שזה היה בלתי נתפס מבחינתי איך אנשים יכולים לרוץ 42 ק"מ ברצף ואת תחושת ההערצה שלי כלפי הרצים המגיעים אל קו הסיום בשארית כוחותיהם. זו היתה הפעם הראשונה שהרגשתי את הניצוץ והרצון לרוץ מרתון בעצמי ביום מן הימים. מאז אותו אירוע מיוחד, למרות שלא ממש התאמנתי בריצה באותה תקופה, הקפדתי להגיע לכל אירועי המרתון (שלאחר שנתיים קוצר לחצי מרתון) בירושלים, גם אם זה היה כרוך ב"להבריז" מהלימודים בכדי להגיע...

בשנה השלישית שהגעתי לאירוע, היה מעניין במיוחד. הייתי בן 15 וחשבתי שארוץ שוב את המרחק הרגיל של 4.2 ק"מ שאמור היה להיות מוזנק קצת אחרי החצי מרתון. בזמן שעשיתי מתיחות עם חבר שלי, קרוב לקו הזינוק, ראש העיר התחיל את הספירה לאחור לחצי מרתון: "10- 9- 8.." פתאום הרגשתי צורך עז להשתתף בחצי מרתון, בספונטניות שאלתי את חבר שלי אם הוא רוצה לרוץ את החצי, הוא התלהב מהרעיון, זרקנו את הבגדים הארוכים שלנו על הרצפה ועד סוף הספירה הספקנו להצטרף לרצים ולזנק איתם. כמובן שבתור מי שלא רץ יותר מ- 4.2 ק"מ בחיים שלו, לא בדיוק היה קל לסיים את המירוץ, זה היה הרבה יותר קשה ממה שיכולתי לדמיין, אבל סיימנו וזו נשארה חווייה מדהימה לכל החיים.

היום מרתון ירושלים חוזר במתכונת חדשה ומשופרת. ראשית, אחרי 17 שנה, המרתון המלא חוזר לבירה. ושנית, כמו במרתונים הגדולים בעולם, השנה גם בירושלים מסלולי המרתון השונים הולכים לעבור בלב ליבה של העיר, דרך חומות העיר העתיקה ומרכזי השכונות. בכך ירושלים מראה שהיא מתגאה במרתון שלה והופכת אותו לאירוע מרכזי, משמעותי ויום חג של ממש בקרב תושבי ירושלים.

מבחינה אישית, לצערי לא אוכל לרוץ באופן תחרותי היום במירוץ כיוון שרק עכשיו החלמתי מפציעה מתמשכת באזור הברך (ITB) והכושר עדיין רחוק מלהזהיר. יחד עם זאת, כמו בכל ה-19 שנים האחרונות, אין שום סיכוי שאפסיד את ההשתפות במרוץ ובמיוחד השנה כשהוא עובר דרך כל השכונות בהם גדלתי וחייתי כל חיי.

 

במסלול הפנימי - אביחי גודמן
 

סגור