איתי גלזר - המסלול לחיים הטובים

| שתף |

השבוע בבלוג של Brooks ID כותב איתי גלזר על עונת המסלול שלו. על האדרנלין, על האוירה ועל ההתמודדות עם הקשיים והחלומות שהמסלול מביא איתו.

תאריך: 13/05/11, מאת: איתי גלזר

את עונת האימונים שלי אפשר לחלק באופן גס לתקופת ההכנה שבה אני "טוען" את הגוף בכוח וסיבולת ולתקופת המסלול שבה אני מתרגם את כל העבודה הקשה למהירות ולחדות.
בתקופה הזו החיים שלי מקבלים קצב מהיר ואינטנסיבי יותר - אני נטען בחיוניות, עירנות יתר והיפר אקטיביות. השינה שלי משתבשת וכל סדר היום שלי משתגע. הראש עובד "שעות נוספות" במחשבות וחלומות. בתקופה זו אני חש הנאה שקשה מאוד לכמת ולהגדיר אותה כי היא לא נובעת מסיפוק של צורך מיידי אלא נובעת מסיפוק של "לחיות את הדרך" של האתלטיקה – הנאה שהיא סוג של הגשמה עצמית.
מה הגורמים לכל התחושות הנ"ל? ולמה דווקא בתקופת המסלול?

בגלל האדרנלין – אין כמו התחושות הנלוות לאימון מהירות או תחרות מוצלחת, מעבר לשמחה ולסיפוק , אני מרגיש חיוניות ועירנות יוצאת דופן .כשאני חוזר לביתי אני מתחיל להיות "מוצף" במחשבות , תהיות וחלומות - החל בבחינה מחדש של מטרות העונה, הערכה מחודשת של כושרי לאור ה"ממצאים" האחרונים, ו"פנטוז" על תוצאות עתידיות. לוקח לי בדרך כלל רק 4-5 שעות עד שאני מתחיל להרגע... התחרויות והאימונים שמתבצעים בשעות מאוחרות בשילוב עם האדרנלין מהמהירות הגבוהה והחום הישראלי, גורמים לי לקשיי הרדמות עד מאוחר מאוד (לעתים עד 4 ו 5 לפנות בוקר). למחרת אני מגיע עם עיניים אדומות לעבודה וכל סדר היום שלי משתגע אבל אני מסתובב עם חיוך על הפנים... משיחה על הנושא עם המאמנת שלי (זהבה) הבנתי שבתקופת המסלול היא ואחותה (מזל) סבלו מאותן תופעות בדיוק...

בגלל האוירה - בניגוד לתחושת ה"הפנינג" במרוצי הכביש, האוירה במסלול היא הרבה יותר רצינית. המסלול המונוטוני למדי מוציא החוצה כל מימד של גיוון בריצה ומדגיש את המטרה של האירוע- ההתמודדות שלך מול עצמך ומול המתחרים. קהל רצים וחובבי אתלטיקה עומדים מסביב ודוחפים "אקוסטית" את הרצים ולעתים מתלווה מוזיקה קצבית ברקע. כמו כן, רוב תחרויות המטרה שלי הן למרחקים בינוניים ולכן נמשכות דקות בודדות. בזמן כה קצר (ויסלחו לי הספרינטרים...) צריך לבוא חד ו"להתפוצץ" על המסלול מנטלית ופיסית. אלמנט זה יוצר דריכות ורמת סטרס גבוהה שמורגשת היטב באזור הזינוק. על מנת להיכנס לאווירה הזו אני נוהג "להטריף" את עצמי עם מוסיקה קצבית וקפ=ה חזק...
לעתים אני מגיע ל"עירור יתר" שגורם לי לעשות שטויות... בשבת לפני שבועיים היתה לי תחרות 1500 מ' במסגרת הליגה הבינאגודתית ולאחר ש"הטרפתי" את עצמי כהכנה לתחרות, התחלתי בנסיעה בדרך להדר יוסף. באמצע הדרך עצר אותי שוטר על מהירות מופרזת... כמה מופרזת? מספיק מופרזת כדי לשלול לי את הרשיון לחודש ולעכב אותי כחצי שעה בתהליכים בירוקרטים לפני התחרות.. לאחר שקיבלתי אישור להמשיך לסוע עם רשיון זמני באתי לצאת לדרכי, אך המצבר באוטו החליט אחרת... לאחר עוד רבע שעה יקרה ומשפילה ביותר שבה השוטר עזר לי להתניע(!) יצאתי לדרכי בידיעה שאני מאחר. בשלב הזה הדלקתי את הרדיו, הקשבתי לקצת מוזיקה רגועה, נשמתי מספר נשימות עמוקות ומיד התחלתי לצחוק תוך סינון "איזה אדיוט" לעצמי... הגעתי לשטח התחרות כ- 40 דק' לפני הזינוק ולמזלי הצלחתי לעשות את הסוויץ' בראש ולהגיע לריצה עם מספיק "רצח בעיניים". לפחות אם מוסיפים את ה- 10 נק' מהעבירת מהירות השגתי די הרבה נק' באותו היום...

בגלל השעות המאוחרות – אני טיפוס לילה מובהק. בבוקר צריך לגרד אותי מהמיטה עם שפכטל כדי שאני אבצע אימון איכות. אז סוף סוף מקיימים תחרויות בשעות העירנות שלי- מה עוד אפשר לבקש?

בגלל תחושת הנינוחות בקצבים גבוהים - קצבי הריצה אצלי מתחלקים ל- 2: הקצבים שבהם אני מרגיש נינוח, שולט ורגוע והקצבים שבהם אני מרגיש מאומץ, נשלט. האחרונים מתפרשים אצלי בגדר "ספרינט" ומשרים אצלי תחושה של מגבלה פיסיולוגית- "בקצב הזה אני לא אוכל להחזיק לאורך זמן". כך נוצרים מחסומים פסיכולוגיים.
המחסום הפסיכולוגי אצלי (עד לפני כשנה) היה 30 דק' ב- 10 ק"מ. למה דווקא 30? כי תמיד בקצבים אלה הרגשתי מגושם מדי ובאותו זמן (לפני מס' שנים) רק רצים מעטים התקרבו לזמן זה. חששתי שמא הפיסיולוגיה שלי לא מתאימה לקצב כזה. אחד הדברים המשמעותיים שאני מפיק בתקופת המסלול היא תחושת הנינוחות בקצבים גבוהים - הביצוע הרפטטיבי של מקטעים בקצבים גבוהים "מלמדים" את הגוף להיות נינוח בקצבים אלה וגורמים לך "לצחוק" על הקצבים הקודמים שלך. זכורה לי ריצה אחת במיוחד משנה שעברה-תחרות 5000 במסלול שבה עברתי את נק' ה- 3000 ב- 9:08 בדרך לסיים 2000 אחרונים ב"זחילה" על 6:40 ו- 15:48 בסך הכל. למרות התוצאה הפושרת עבורי והריצה הלא אחידה, התמלאתי אדרנלין מטורף וחשתי תחושת התעלות. הסיבה היא פשוטה. במשך 3 ק"מ הרגשתי כל כך נינוח, כל כך שולט וכל כך חזק בקצב שקרוב ל- 3 דק' לק"מ, שלאחר הריצה אמרתי לעצמי ש"לתרגם" את זה ל -10 ק"מ זה רק עניין של זמן ועבודה עקבית. כמובן שהמחסום הפיסיולוגי הגנטי קיים תמיד, אבל הריצה הזאת שברה אצלי את כל המחסומים הפסיכולוגיים שבאו עם הקצב הזה וכיום אני מסתכל למספר 30 בלבן שבעיניים...

לסיכום, אין כמו תקופת המסלול כדי לחזק את ה"מוג'ו" (הזכויות לביטוי הגאוני שמורות לנחשון שוחט) ולהרגיש יותר מכל את ההקרבה, את דרך החיים ואת התמורה של האתלטיקה. אני מקווה שהעונה תמשיך כפי שהיא התחילה ושאמשיך לשפר את השגיי ובעיקר ליהנות מהדרך כפי שאני נהנה עכשיו.
נתראה מחר ב- 5000 בהדר יוסף - אני מבטיח שהפעם אמקד את מירב תשומת הלב (והנקודות) בריצה ולא בכביש ואולי "אתחכך" מעט יותר עם הקצב שכה הפחיד אותי בעבר.
 

סגור