הבלוג של Brooks ID - אביחי גודמן, פרק חמישי

| שתף |

השבוע בבלוג של Brooks ID אביחי גודמן מספר על ההכנות לעונת 2012 ועל הפציעה שתפסה אותו בדרך, אבל יש סוף טוב...

תאריך: 30/12/11, מאת: אביחי גודמן

ההכנות לעונת 2012 והפציעה

באוגוסט התחלתי את ההכנות ובניית הבסיס לקראת עונת 2011-2012. עד סוף אוקטובר היה נראה שהכל מתקדם בצורה מצויינת: העליתי קילומטרז' והסתגלתי לשבילים ההרריים ולמזג האוויר הקריר במקום מגורי החדש במבשרת ציון. הספקתי אפילו לנצח את מרוץ הזוגות בר"ג ואת "ברוקס מרתוניה" ל-15 ק"מ, דבר שהיה מעודד מבחינתי בהתחשב בעובדה שעוד לא התחלתי אימוני איכות ועדיין התמקדתי רק בבניית הבסיס בשלב זה. המטרה שלי הייתה מרתון טבריה 2012, שכן היה לי חשבון לא סגור עם מרתון זה משנה שעברה ועל הדרך רציתי לשפר את השיאים שלי לחצי מרתון ו-15 ק"מ. הייתי אופטימי והיה נדמה לי שהשמיים הם הגבול. אך בדיוק בשבוע בו התחלתי את אימוני האיכות נפצעתי בגיד האכילס. בהתחלה חשבתי שהפציעה היא קלה ותעבור תוך כמה ימים, אך לא חשוב איזה טיפולים ניסיתי, בכל פעם שניסיתי לרוץ כאב לי אחרי מספר קילומטרים והפציעה נמשכה לתקופה לא קצרה.

אחרי זמן מה הבנתי שפספסתי את כל עונת הסתיו והחורף: ה- 10 ק"מ של אשדוד, ה-15 ק"מ, החצי המרתון והמרתון יצטרכו לחכות לפעם אחרת. בשלב זה, בעקבות הפציעה, ה"ניצוץ בעיניים" היה כבוי וניסיתי לחשוב על כל דבר אחר חוץ מריצה, כיוון שכל פעם שחשבתי על הריצה - התבאסתי.

מרוץ תני ה-10 ויציאה מהפציעה

למרות שבדרך כלל ההתמקדות העיקרית שלי היא בריצה, יש תחרות אחת בשנה שבה העיקר מבחינתי הוא ארגון המירוץ ולא הריצה עצמה, וזה במירוץ תני לזכר אחי הקטן תני גודמן ז"ל. השנה, הפציעה "הקלה" עלי בכך שאפשרה לי יותר זמן פנוי להתעסק בהכנות למרוץ. לכבוד העשור התמקמנו השנה במיקום חדש במעלה הר איתן, ההכנות הרבות והארוכות הולידו פירות ובעיניי המרוץ השנה היה מקסים בצורה יוצאת דופן. הגיעו מעל ל-700 משתתפים (למרות קיומם של אליפות ישראל ל-15 ק"מ במודיעין באותו היום ומרוץ אייל שהתקיים ביום למחרת). המיקום החדש היה מסודר ויפה יותר ולכל מקום שהסתכלתי ראיתי אנשים מחייכים ונרגשים.

השנה, בשונה ממרוצי תני הקודמים, לא חשבתי לשנייה אחת על הריצה והייתי בטוח שלא ארוץ בגלל הפציעה והכושר הירוד. 5 דק' לפני זינוק מקצה הילדים ל-1 ק"מ, שמתי לב ששכחתי להביא מלווה באופניים שיוביל את הילדים במירוץ, דבר שהיה הכרחי בעקבות המסלול החדש. למרות שלא רצתי הרבה מאד זמן בגלל הפציעה, החלטתי (מחוסר ברירה) שארוץ ואוביל את הילדים בריצה בכדי להראות להם את הדרך. בזינוק קצת חששתי שלא שאצליח לרוץ בגלל הכאב ובנוסף לכך חששתי שבגלל הכושר הירוד לא אצליח לעמוד בקצב של הילדים... אך ההתרגשות והאדרנלין של הילדים לקראת הזינוק השפיעה גם עלי, הצלחתי להוביל אותם ולהראות להם את הדרך ולשמחתי הרבה גם לא חשתי כאב כלל באכילס. זו הייתה הפעם הראשונה באותו החודש שלא הרגשתי כאבים תוך כדי הריצה.

לאחר סיום מקצה הילדים, בעקבות העובדה שלא כאב לי, שקלתי אם כדאי לי לרוץ גם את מקצה הבוגרים ל-8 ק"מ. היו כמה קולות בראשי שאמרו לי לא לרוץ משתי סיבות. קודם כל, המסלול בהר איתן הוא מאוד הררי וממש לא מומלץ למי שסובל מפציעה באכילס. בנוסף לזאת, חשבתי שהכושר שלי גרוע ביותר ולא היה לא חשק להסביר לכל השואלים אחרי התחרות למה רצתי כ"כ לאט השנה... אך בסופו של דבר הדפתי את החששות הללו, הרגשתי שהאכילס לא כואב לי בכלל ושהשתתפות במרוץ תני הוא הדבר החשוב ומעל לכל, לא חשוב איזו תוצאה אני אעשה. ביקשתי מאחד המתנדבים להזניק את המירוץ במקומי נעמדתי בין עשרות הרצים וזינקתי למרוץ.

קשה להסביר איך זה קרה, אבל איך שהוא מצאתי את עצמי רץ במקום השני (אחרי חברי היקר אסרט ממו, שכבר שנה שלישית ברציפות מכבד אותנו בנוכחותו), בקצבים לא רעים בכלל ולא הייתי יותר מדי עייף. בסוף הצלחתי לסיים את המירוץ במקום השני בקצב ממוצע של 3:37 לק"מ, שמבחינתי היה הישג מצויין בהתחשב בהיעדרות הארוכה ובמסלול ההררי והקשה. רגע לפני שחזרתי לניהול של המרוץ, הרגשתי תחושת סיפוק ואושר כיוון שידעתי שאם האכילס לא כואב לי בריצה מהירה עם כל העליות אז הפציעה מאחורי ואפשר לחזור לרוץ.

בשבועות האחרונים חזרתי לשגרה של ריצה, יקח קצת זמן עד שאצליח לחזור לכושר אך יש מטרות חדשות לקראת אביב 2012 והכי חשוב- ה"ניצוץ בעיניים" חזר.
 

  • אביחי גודמן

    צילום: טלי שיאצו דיגיטלי

סגור