הבלוג של Brooks ID - איתי גלזר

| שתף |

כל אחד צריך לקבל החלטות קשות בחיים אבל אצל איתי הדבר קצת יותר מסובך. השבוע בבלוג של Brooks ID כותב איתי על ההחלטות שצריך לקחת בחיים וכמה זה קשה שרוצים את הכל. אבל מה שבטוח - על הריצה הוא לא מתכוון לוותר.

תאריך: 18/02/11, מאת: איתי גלזר

מ 4 יוצא 3

כל חיי שנאתי בחירה. אני מסוג האנשים שנכנסים לחניון ריק ממכוניות, מתלבטים רבע שעה איפה לחנות, מסתבכים ובסוף חונים בצמוד לפז'ו בקצה החניון. וכשאני נכנס במקרה לגלידרייה (מקריות שמתממשת בערך פעם בשבוע) אני מתלבט דקות ארוכות כדי לבחור אילו שני טעמים אני אשים הפעם ובסוף אני תמיד בוחר שוקולד מריר וחלבה בכוס ועוד מופתע מכך כל פעם מחדש - אלא מה? ככה זה - אופי דפוק...
עד גיל עשרים ואחת הייתי בשרות חובה במסגרת מסודרת ותחת אילוצים קבועים. באותה תקופה למדתי לתואר ראשון במתמטיקה ופיסיקה והריצה אמנם היוותה אספקט משמעותי בחיי, אך המרחק מהמרכז, הסביבה החברתית והעומס הרב גרמו לכך שהאימונים היו תוצאתיים לשאר החוויות וה"גירויים" שצברתי שם. למעשה הגדרתי את עצמי כ"רץ חובב תחרותי", ללא תחושת תסכול או החמצה. נהפוך הוא - הרגשתי שאני נותן דרור לפיתוח הצד המקצועי והחברתי במקביל לריצה ולא הרגשתי חסך בנושא.

לאחר הלימודים וטיול של מספר חודשים בדרום אמריקה (שם בעיקר עבדתי על סיבולת לב-טקילה ושברתי שיאים חדשים באכילת אלפחורס...), נכנסתי לקבע ועברתי לגור בתל אביב ולשרת בקריה.
בעקבות הקירבה הגיאוגרפית למועדון ריצה, המאמנת (והאמא הרוחנית) זהבה והתנאים המשופרים, התחלתי להדבק באותו חיידק מפורסם שכמעט כולנו נדבקים בו אבל אף אחד לא מנסה לרפא אותו - חיידק הריצה. למעשה זהו סיבוך נפוץ של החיידק שגורם לחולה בו להשקיע זמן בלתי סביר בריצה בעיני הצופה מבחוץ וזמן מועט מדי בעיני החולה עצמו... לאט לאט עצימות האימונים והנפח עלו, ובעיקר שיניתי "mind set" מריצה כתחביב משמעותי למצב בו הריצה היא חצי מקצוע, היא חלק מהמהות ומההגדרה העצמית שלי.

כאן גם התחילה הבעיה, רציתי הכל - רציתי לרוץ כמו מקצוען וללמוד לתארים מתקדמים ולנהל חיי חברה פוריים, וכל זאת תוך עבודה במשרה מלאה עם אחריות רבה. נאלצתי לתעדף בין יותר מדי דברים ועבורי היה רק פתרון אחד- לבחור בכולם. התחלתי לחיות בעצימות מטורפת שכללה אימונים רבים (כ- 9 יחידות אימון בשבוע) ,תחילת לימודים לתואר שני במתמטיקה וקצת בילויים פה ושם במקביל לעבודה. בהתחלה הצלחתי להחזיק את עצמי, אך לקראת סוף עונת 2009 העצימות הכריעה אותי ולאחר ירידת ביצועים עקבית באימונים ופציעות טורדניות יצאתי לפגרה מוקדם מהצפוי.

באותו זמן התחלתי להרגיש תחושת חוסר שביעות רצון ותסכול רב ממצבי. לא רציתי לוותר על שום דבר משום שראיתי חשיבות רבה בכולם, אך מצד שני יצאתי מופסד מכאן ומכאן. החותם הסופי להרגשתי והדבר שעזר לי להבין עד כמה הפסדתי כש"תפסתי מרובה" הייתה הנסיעה לקניה בספטמבר 2009. כפי שריקי סיפרה בשבוע שעבר על כמה השקט והשלווה בקניה השפיעו עליה, אצלי התווסף אפקט של הלם - ה"תלישה" מהחיים האינטנסיביים לשקט בקניה והשוני החד בעצימויות. פתאום אין עבודה, אין צבא, אין לימודים. רק אימונים ברמה גבוהה, שינה ושיחות איכות עם חבריי במחנה. מעבר לכך שהייתה קפיצה מדהימה ביכולת לספוג ולהפיק את המיטב מהאימונים, גם האוירה הייתה משכרת - נכנסתי לשלווה פנימית שלא חוויתי זמן רב. השלווה והשקט נתנו מקום למחשבות ותהיות - מה המשמעות של הגשמה עצמית עבורי? מהם המרכיבים שגורמים לי לאושר והאם סגנון החיים שאני מנהל כיום הכולל לחץ ועצימות הוא אכן סגנון החיים המתאים עבורי?

הדבר היחיד שיצר הלם יותר גדול מההגעה לקניה היתה החזרה. שוב פעם לחץ, אינטנסיביות, עייפות. בשלב זה נכנסתי לצומת דרכים. ידעתי שאני חי באינטנסיביות גבוהה מדי ושאני חייב לבצע שינויים ולקבל פשרות. השקעתי משאבים נפשיים רבים בהתלבטויות כיצד לנווט את חיי וזה הוליד חרדה, תסכול רב וירידת מוטיבציה. לאחר תהליך חשיבה עצמית של כשנה, התעקשות רבה ובזכות תמיכה ועזרה רבה במקום העבודה הגעתי למצב כיום - עם סידור עבודה גמיש ונוח אך תוך ויתור על הלימודים במשך תקופת הקבע. בצורה כזאת מתאפשר לי להתאמן באופן חצי מקצועי ולקבל סיפוק מהריצה ומהעבודה וניהול חיים מאוזנים. אני עדיין מרגיש צביטה בלב כל פעם שמזכירים את נושא הלימודים כיוון שעבורי זאת מהות התפתחותי המקצועית, אך אני שלם עם החלטתי.

כל ספורטאי, בסופו של דבר, נאלץ להתעמת עם "המלחמה" שאני ניהלתי עם עצמי. הנסיון ליצור איזון ולהגשים את כל האספקטים בחייו תוך קבלת פשרות וויתורים. חלקנו בנויים לפשרות כאלה והתהליך מתבצע בצורה יחסית חלקה על אף אילוצים משמעותיים בהרבה - גידול ילדים למשל. אצלי שילוב של יתר פרפקציוניזם, עקשנות וקצת חוסר בגרות הוביל לתהליך קשה יותר.

בשנים הבאות אני מקווה להמשיך בהתקדמותי בריצה בכל המרחקים מ- 800 ועד 10,000 מ' במסלול ולאחר שאמצה את עצמי במסלול אני מתכנן לעבור בהדרגה למרתון. לגבי הפן המקצועי, אני מתכוון להמשיך ללמוד לתארים מתקדמים בתחום המתמטיקה לאחר סיום תקופת הקבע ולשלב זאת עם ריצה באופן חצי מקצועי. כמו כן, לפחות בתקופה הראשונית של הלימודים אשאף לא לעבוד במקביל- אני למדתי כבר שעלי פועל "חוק השלוש"-שבכל רגע נתון אפשר לבחור 3 מ 4 הדברים הבאים: ריצה, עבודה, לימודים, חיים.
 

 


סגור