הבלוג של Brooks ID - איתי גלזר, פרק רביעי

| שתף |

"האסטרגיה הזאת, שבה אני נע על הציר שבין התרחיש האופטימי ל"פנטזיה" גורמת להנאה גדולה יותר מהדרך ולתהליך אימונים בריא ומספק", לאיתי גלזר יש כמה תובנות מהשנים האחרונות שהוא בתוך עולם הריצה.

תאריך: 18/11/11, מאת: איתי גלזר

ריצה ותרנגולת

העובדה שניהול אורח חיים של רץ מצריך אופי לא שגרתי ידועה לכל. לאחרונה יצא לי להרהר על מה יצר אצלי את הדחף להגיע לריצה ולהיפך- מה הריצה שינתה אצלי. בניסיון לענות על התשובה ניסיתי לחשוב על כל מיני דברים שפיתחתי משנותיי כרץ. להלן חלק* מהממצאים:

ציניות: אין מה לעשות, כשמסיימים תחרות ריצה אחרי שבניתי בסיס חזק במשך שנים ולפניך מגיע נער מוכשר מהעדה האתיופית שהחליט לנסות השנה ריצה לאחר "בניית בסיס" במשחקי כדורגל בשכונה, אתה מפתח ציניות. התזה הנאיבית שאם עובדים קשה מצליחים נשברת לרסיסים כשאתה נחשף לכל כך הרבה רצים שעובדים פחות ומצליחים יותר. זכורה לי היטב תחרות מסלול שנערכה לפני שנתיים כשבדרך חזרה, אני וחבריי לקבוצת רצי רמה"ש תכננו לעצור לקנות סנדוויץ' בקיוסק תוך ניהול דיון מעמיק על כמות החלבון והיחס חלבון- פחמימות והאם זה נופל בחלון הזמן של שעה מהתחרות שבו הגוף מפיק את המיטב מהערכים התזונתיים. הטרמפיסט שלקחנו, אחד הרצים הבכירים והמוכשרים בארץ חתם את הדיון כשקנה קולה, במבה ופסק זמן. ציניות, אמרתי?

אופטימיזם כרוני: אם אי פעם שוחחתם איתי על נושא מסוים וקיבלתם תיאור אופטימי שגרם לכם לרצות להקיא? תדעו שזה לא באשמתי. זה תוצר של אבולוציה מחשבתית רבת שנים מהאתלטיקה שבה האסטרטגיה המיטבית היא אופטימיזם כרוני. לא, אני לא אהיה אלוף עולם, בזה הציניות טיפלה, אבל אני כן מאמין שאני מסוגל להגיע רחוק יחסית. כמה רחוק? יותר ממה שהסטטיסטיקה צופה לי. אני לא מאמין בזה כי אני חושב שדווקא לי יש את התכונות אופי והכישורים המתאימים לפרוץ קדימה, שהרי כמעט כל האתלטים חושבים כך ובכל זאת נסיבות החיים מושכות אותם בצעדי שיכור לכיוונים אקראיים. אני מאמין בזה, כי זאת האסטרטגיה שיוצרת את הגירוי המנטלי החזק ביותר וגורמת לי להיות ממוקד ומכוונן למטרה באופן תמידי ובכך היא מביאה ותביא אותי למקסום יכולותיי. לא אחת אני מדמיין את עצמי מתחרה בסוף עונה וקובע תוצאות מדהימות, חש את האדרנלין, את הסיפוק, את האווירה ומריץ שוב ושוב את הסצנריו. האסטרטגיה הזאת, שבה אני נע על הציר שבין התרחיש האופטימי ל"פנטזיה" גורמת להנאה גדולה יותר מהדרך ולתהליך אימונים בריא ומספק. אפשר להסתכל על זה (אבל רק אם ממש מתאמצים...) כמו על הגרלת לוטו שמורצת בהילוך איטי מאוד לאורך שנים. יצאו כבר מספר כדורים עם המספרים שלי ואני חש את הריגוש שבצפייה לכדור הבא. אני מהמר בכך שאני מקריב חלק גדול מזמני ומהמשאבים שלי ולמרות שסטטיסטית, הסיכוי שלי "לזכות בלוטו" הוא אפסי, אני חש הנאה מהציפיה ומ"ניגון חוזר" של הפנטזיה.

מודעות עצמית מוגזמת: אחת התכונות הקשות לעיכול שהיא ללא ספק תוצר של האימונים. אחד הדברים הכי חשובים שלמדתי בשנותי כאתלט הן החשיבות של ההקשבה לגוף, ולא רק במובן של בחירת הקצב המתאים לאימון אלא גם בתחושת חום/קור, תזונה , זיהוי וסיווג תחושות פנימיות כגון חרדה, מתח, התרגשות. תהליך האימון יצר אצלי מערכת מפותחת של הקשבה לצרכים הפנימיים ולמודעות עצמית גבוהה ביותר... למה זה קשה לעיכול? ראה "סממנים חיצוניים מגוחכים".

סממנים חיצוניים מגוחכים: אוקי יש יתרונות, אני מודה. הריצה ללא ספק משפרת את הפיגורה והמראה המדוגם של "ברוקס" אכן מותיר רושם (ראיתם איך הגנבתי את זה בנונצ'לנט). אבל "זה מחגורת הדופק" , מסתבר, היא תשובה לא משכנעת כששואלים מה פשר פס השיזוף מתחת לחזה שלי.. גם העובדה שאני עטוף בבגדים חמים בשיא הקיץ רק כי אני אחרי אימון, לא מובנת. או העובדה שאני מתמתח בהמתנה במעברי חצייה וכמובן שכל מדרגה היא הזדמנות פז למתוח את הסולאוס! עוד יותר לא ברור, זה למה מחובר לי תמיד תיק בנפח 50 ליטר לגב?! ואיך זה שבכל רגע נתון יש איתי סנדוויץ?! עם גמבה! שלא נדבר על המחיר החברתי של להזמין תה עם ג'ינג'ר בפאב כי "מכחכך לי הגרון". ויש גם את המראה השדוף בתקופת שיא התחרויות . למעשה, אחת הדרכים היעילות לדעת אם אני בכושר היא כשאנשים מתחילים להגיד לי שאני נראה רע. כשאומרים לי שאני נראה טוב- סימן שצריך להתחיל לקצץ במתוקים...

טקסיות יתר ובניית מערכת חוקים: התופעה מרתקת. עם השנים בניתי לעצמי מערכת של טקסים וכללים שנהיית ענפה משנה לשנה. למה? אלוהים יודע. כל שנה אני לומד דברים חדשים ו"חוקים" וטקסים חדשים נולדים להם... כמו למשל שלעולם מספר האינטרוולים שאבצע באימון יהיה לא ראשוני. או שהקילומטרז' הכולל באימון יהיה תמיד מספר שלם. ואם במקרה חרגתי ורצתי 7.4 ק"מ אז למחרת באופן "מקרי" יצא לי 6.6 ק"מ. ובנק' ה 3.5 ק"מ בפארק הירקון יש עץ שאני משקה בכל ריצה ללא תלות בכמה שתיתי לפני. אבל אני משתדל להשתין מהר כי זה פוגע באפקט האירובי. וכמובן ארוחה גדולה לפחות 4 שעות לפני ריצה. ופחמימה וחלבון מיד אחרי אימון. וקפה בדיוק 45 דק' לפני ריצה. אבל לא בסמוך לצריכת חלבון כי זה פוגע בספיגה. וויטמינים רק עם האוכל. אבל לא עם מוצרי חלב כי הסידן פוגע בברזל. מצד שני הזרחן ביוגורט מתנגד לסידן אז זה מצטמצם, לא? 

אני חושב שהשאלה "מה הוביל למה- האופי לריצה או הריצה לאופי" זאת במידה מסויימת שאלת ביצה-ותרנגולת שכן התכונות והמאפיינים שהובילו אותי מלכתחילה לריצה קיבלו משוב "חיובי" מתהליך האימונים מה ששוב הוביל לחיזוק הרצון "לחיות את הריצה" ולהנאה מרובה יותר מהדרך וחוזר חלילה...
אני מקווה שהשנה אצליח להתאמן חזק יותר, לרוץ מהר יותר וככל הנראה גם אהיה ציני יותר, אופטימי יותר, ההתנהלות שלי תהיה מעט יותר מגוחכת וחוקים חדשים יעברו חקיקה.

בהצלחה לכולנו במרוץ אייל בשבוע הבא!
 

* קטנה היריעה מלהכיל הכל אבל לכלכתי על עצמי מספיק...


 

  • איתי גלזר

    צילום: טלי שיאצו דיגיטלי

סגור