הבלוג של Brooks ID - איתי גלזר: מסע מסכם

| שתף |

השבוע בבלוג של Brooks ID איתי גלזר מסכם תשע שנים של שרות צבאי שבו רוב הזמן ניסה להסתגל לשילוב האימונים עם התפקיד. וכמובן - מה הלאה?

תאריך: 06/09/13, מאת: איתי גזלזר

בעוד כחודש וחצי אני מסיים שירות של כתשע שנים בצבא ובהשראת החג נכנסתי לאווירה של סיכום. בפוסטים שלי בשלוש השנים האחרונות דיברתי הרבה על הקונפליקטים של העבודה עם הריצה ועל העומס הנפשי והפיסי שהם יוצרים, על רבדיו השונים. כל פוסט שיקף מצב נפשי אחר בהתאם לתקופה ולעיתוי בה הוא נכתב וזה נחמד לראות את ההתאמה לתהליך האישי שעברתי בשנים האחרונות:

כשהגעתי לראשונה לתפקיד היה לי חשוב להתאקלם לסביבה חדשה, לבחון גבולות ולהביא את עצמי למצב יציב שבו אני מרגיש מאוזן ומסופק. ניסיתי לשלב לימודים מתקדמים (ללא הצלחה) וניסיתי לייצר לעצמי תנאי עבודה שייצרו מינימום קונפליקטים עם הריצה.
את הגמישות לעבוד פחות שעות ולשלב את האימונים הצלחתי להשיג אחרי הרבה שיחות עם מפקדיי וחברי לעבודה אבל בעיקר- על-ידי קביעת עובדות בשטח. מבחינתי, זמני האימונים היו חקוקים בסלע ולכן סירבתי בתוקף לכל דיון, פגישה או פעילות שהיו מתרחשים באותו הזמן. הרציונל מאחורי האסטרטגיה הזאת היה לא להשאיר פתח ל"התקפלות" מפני שאחרי ויתור אחד, הציפיה של חבריי לעבודה לויתורים עתידיים תעלה וגם מחשבתית זה יגרום לי ל"התקפלות מנטלית" ואני מהר מאוד אמצא את עצמי מזניח את האימונים ולא מייצר תהליך אימון יציב.

למרות שאסטרטגיית ה"ראש בקיר" התגלתה כיעילה בשביל להתאמן באופן סדיר, היא גם גבתה את המחירים שלה- נאלצתי להפגין בינוניות- לעבוד פחות שעות, תמיד לא להספיק, ותמיד צריך להסביר לחברים בעבודה למה אני לא מספיק דברים, למה לא הגעתי לדיונים וכו'. בנוסף, כתוצאה מהחיכוכים והאינטראקציות השליליות עם האנשים שעבדו איתי- הייתי מתוח, חוויתי קשיי שינה והרגשתי רע חלק גדול מהזמן.

אחרי שהבנתי שהאסטרטגיה הזאת לא עושה לי טוב, התחלתי לעשות שינוי מחשבתי. הבחנתי שהגורם העיקרי לחוסר שביעות רצון אצל האנשים שעובדים מולי הוא הפער בין הציפיה למציאות. כלומר, הבעיה לא נבעה מזה שלא השקעתי בהם מספיק, אלא שלא הצגתי זאת מראש, הסברתי מה הסיבה לכך או נתתי פתח למשא ומתן. החלטתי לבצע תיאום ציפיות עם כל הגורמים שעובדים איתי וזקוקים לתמיכתי לגבי המידה ואופן התמיכה שאני אוכל לספק ובנוסף ניסיתי להיות גמיש יותר.

זה עבד מצויין. בהתחלה, אמנם, זה גבה ממני הרבה אנרגיות מפני שזה הכריח אותי להתמודד באופן אקטיבי מול האנשים, להסביר, לשכנע ולנסות להקשיב במקום "לשבור את הכלים" על-ידי קביעת עובדות. אך בהמשך, התהליך הזה הוביל אותי להיות רגיש וקשוב יותר וגם הרגשתי טוב ושלם יותר.

באותה תקופה הייתי שחוק מהמאמצים לגשר על הצרכים של כולם והשתוקקתי לחופש. ולא חופשה סטנדרטית אלא "חופשה מנטלית" נטולת תוכן (כפי שבא לידי ביטוי בפוסט החמישי שלי).

בשנתיים האחרונות התחלתי להתייצב, תהליך תיאום הציפיות התחיל להיות לי יותר טבעי והכל התחיל להיות קל יותר. נהייתי רגוע ונינוח יותר והרגשתי סוף סוף מאוזן.
המעבר על כלל הספקטרום של עומס אפשרה לי להבין את ההשפעות הפסיכולוגיות (והפיסיולוגיות) של עומס וסטרס. הבנתי שהעומס האידיאלי הוא עומס שמייצר מצב אי נוחות קל, כזה שמכריח אותנו לתעדף, להפעיל שיקול דעת ולמצוא פתרונות יצירתיים. עומס שמייצר "אקשן". עומס גבוה מדי מביא לשחיקה ועומס נמוך מדי לא מייצר קונפליקטים ואתגרים ולכן גורם לסטגנציה וחוסר מעש.

אני מסתכל בגאווה על תקופת הקבע ובמיוחד בשנים האחרונות. נהניתי כמעט מכל רגע, יצא לי להיות במקום מעולה עם אנשים מעולים שהם היום מחבריי הטובים. ולמרות שהיה קשה בחלק מהזמן, הקושי גרם לי לצמוח מפני שהייתי בסיטואציות שהכריחו אותי לפעול ולהשתנות . בשנה האחרונה אני נמצא כבר ב"מצב נוחות", כך שכנראה זה העיתוי הנכון להמשיך הלאה...

ומה הלאה? באוקטובר הקרוב אני מתחיל לימודי מדעי המחשב במכון ויצמן. לצערי, לא ייצא לי לקחת חופש לפני זה אבל גם אין לי ספק שאם הייתי יוצא, אין לי ספק שזאת הייתה חופשה אקטיבית יותר ממה שציירתי לעצמי בראש לפני שנה וחצי...
באשר לריצה- למדתי להיות זהיר ולדבר בתוצאות ולא במילים, אז בינתיים אני שומר על פרופיל נמוך. ובכל זאת, לא הייתי מהמר נגדי השנה (;

שתהיה שנה טובה ומתוקה כדבש! (עדיף עם 2 פרוסות לחם וקפה לפני הריצה)

 

      
 

  • איתי גלזר

    צילום: טלי שיאצו-דיגיטלי

סגור