הבלוג של Brooks ID - אלכסיי מרצ'נקו

| שתף |

"אף פעם לא החשבתי את עצמי כספורטאי מקצועי, אף פעם לא הייתי ואף פעם לא אהיה. לא בגלל שאינני מתאמן קשה אלא יותר בגלל הגישה". השבוע בבלוג של קבוצת Brooks ID מספר אלכסיי על האהבה שלו לריצה ועל הרצון להחלים כבר מהפציעה שפקדה אותו.

תאריך: 04/02/11, מאת: אלכסיי מרצ'נקו

אף פעם לא החשבתי את עצמי כספורטאי מקצועי, אף פעם לא הייתי ואף פעם לא אהיה. לא בגלל שאינני מתאמן קשה אלא יותר בגלל הגישה. אני פשוט אוהב את מה שאני עושה - מכור לפעילות גופנית. התגייסתי לצבא והפכתי להיות מדריך כושר קרבי.  לפספס יום אימונים או ריצה  חשובה היה האסון הגדול שיכול לקרות מבחינתי. אני מסוג האנשים שלא כל כך משנה להם איפה להיות ומה לעשות העיקר שתהיה לי אפשרות לרוץ באותו היום ואני ארגע.

לפני שלוש שנים רצתי 10 ק"מ ב- 35 דק' . אז המאמן הקודם שלי אמר לי שאם מישהו מצליח לשפר מ-35 ל-33 אז בטח הוא יכול גם לרוץ אחר-כך 31 דק'. חשבתי שהוא חולם. בנובמבר 2009 השתנו כמה דברים בחיי, השתחררתי משירות סדיר בצה"ל והתחלתי להתאמן אצל רפי וישניצר.
די מהר התחלתי להגיע להישגים טובים יחסית למה שעשיתי קודם. לא שלא התאמנתי עד אז, אבל רק מהרגע הזה התחלתי להגדיר את עצמי כאצן. לפני שנה בינואר 2010, הגעתי למצב שבתחרויות אני רץ סביב ה-33 דק' וכבר הרגשתי שאני יכול להתחיל לחלום על 31 דק'. הייתי על יותר מ 100 ק"מ כל שבוע ולא נפצעתי.

תמיד פחדתי מהמסלול, תמיד ידעתי שלרוץ 800 ו 1500 מטר זה סבל, סבל נוראי. ממש לא רציתי להשתתף בתחרויות מסוג זה. לכן כמעט ולא התאמנתי על מסלול. אפילו כשחברת ברוקס הזמינו לכולנו נעלי ספייקס אני לא רציתי אותם. לקחתי אותם בסופו של דבר, פשוט כי כולם קיבלו וכי הנעל היתה יפה... השתתפתי בתחרויות כמעט כל שבוע, לפעמים פעמיים בשבוע. היה כיף להגיע להדר יוסף או חיפה או כל מקום אחר בארץ ולרוץ.

באחד השבועות השתתפתי בתחרות של 1500 מטר ובאותו השבוע ובתחרות של  5 ק"מ באוניברסיטת תל אביב. זה היה מאוד משעשע לעמוד על קו הזינוק ולהבין שיש לי סכוי גבוה מאד לזכות במקום הראשון. זכיתי בפעם הראשונה בחיי בשני מרוצים ברצף: 5 ק"מ בקריית גת ו 5 ק"מ באוניברסיטת תל אביב. למרות שלא הגיעו מתחרים חזקים ממני באותו היום, עדיין זה היה מאוד נחמד לזכות בתחרות ריצה אולי בפעם הראשונה בחיי. בתום המרוץ בתל אביב נגעתי בגיד אכילס והרגשתי כאילו מישהו חתך אותי עם סכין. הבנתי שנפצעתי. חשבתי שאנוח שבוע, שבועיים וזה יעבור. אבל זה עדיין לא עבר.

בחודשים האחרונים זה מאוד מוזר לקום בשבת בבוקר יקיצה טבעית. לא למהר לתחרות כזו או אחרת אם זה ניווט  או מרוץ כוכב יאיר. יש יותר מידי זמן פנוי, אפשר לשתות בירה בלי לחשוב על האימון של מחר  (לא שלא עשיתי את זה קודם). אפשר לא לישון בלילה כי אין ממה להתאושש. למרות שאינני משתתף בתחרויות בתקופה האחרונה אני מודה לחברת ברוקס, שהם עדיין תומכים בי ולא מפנים אליי גב. אף על פי שאני פצוע אני נהנה להגיע לעודד את החברים  בקבוצה.

התקשרתי לחבר שלי שעבר פציעה בגיד אכילס בשביל להתייעץ איתו, הוא סיפר שעבר כבר ניתוח שני והורידו לו חלק מקלקנאוס (עצם העקב, העצם הגדולה ביותר בשורש הרגל) ולמרות זאת נרשם לאיירונמן בעוד חצי שנה. אתמול ראיתי תמונה שלו מסיים את התחרות וזה שימח אותי. זה גרם לי לחשוב על כך שאולי המקרה שלי הרבה יותר קל ואם הוא הצליח אז למה שאני לא אצליח? מחשבות מהסוג הזה נותנות לי מוטיבציה, כמו לאנס ארמסטרונג,  אם ישנם אנשים שחלו בסרטן והצליחו לנצח אחר כך כמה פעמים טובות בטור דה פראנס אז אני בטוח אתאושש.

אני פצוע, אבל עדיין מבין שיש לי מאמן נהדר שידאג לי למים באימונים בשילר כשאחזור. אני יודע שאוכל לרוץ מהר ואני חולם על ריצה ביער סקנדינבי ולהנות שוב מהניווט. תוצאות זה זניח, התהליך וההתעסקות היום-יומית הם העיקר, זו המשמעות של להיות ספורטאי בשבילי. אני לא נשבר, לא משנה כמה זמן תיקח ההחלמה, אני יודע שאחזור. יכול להיות שאהיה מושבת שנה או שנתיים. אינני יודע. אבל ברגע שהגוף ייתן לי אור ירוק מיד אשוב ולעולם לא אחזור על הטעויות שגרמו לי לפציעה. אקפיד לעשות יותר מתיחות וגמישות ולעשות הכנה טובה יותר לקראת עונת המסלול.

 

סגור