הבלוג של Brooks ID - אסרט ממו

| שתף |

השבוע בבלוג של Brooks ID אסרט ממו אלוף ישראל לשנת 2010 ב-15 ק"מ. "לפעמים יש איזה קול פנימי בתוכי שאומר לי: תמשיך להתאמץ עוד קצת! זה לא מספיק כדי להגיע להישגים". ממו מספר על החולשה שיש לו לאימונים קלים ועל אימוני ההכנה שעבר למרתון טבריה האחרון.

תאריך: 21/01/11, מאת: אסרט ממו

נובמבר 2010 יום שבת בבוקר, כבר בשעה 6 היה אפשר להרגיש שהיום יהיה חם. התיכנון שלי היה לרוץ 44 ק"מ. התחלתי את הריצה מביתי שבקרית יובל, לכיוון הסטף. תחילת הדרך הייתה במגמת ירידה, על הכביש. כשהגעתי לסטף התחלתי את הסיבוב הראשון. שם ראיתי לא מעט אנשים שחלקם כרגיל עודדו אותי. "קדימה! כל הכבוד!!" אני שומע מחמאות מכל כיוון, רץ בקלילות עם חיוך על הפנים, וחושב על דבר עיקרי אחד: איך אני מצליח לשפר את התוצאה שלי במרתון.

המשכתי בריצה, סיבוב נוסף. באמצע הסיבוב השני, התחלתי להרגיש דקירות בצד. לא פעם ראשונה שזה קורה לי. לכן הבנתי שאת המשך ההקפה כבר יהיה לי קשה לסיים אם בכלל ועברתי לריצה קלה מאד. בשלב זה חשבתי מה יגרום ליהכי פחות סבל: אם להמשיך בהליכה שלוקחת הרבה זמן חזרה הביתה, או האם להמשיך בריצה קלה שגם כן גורמת לכאבים. לעלות על טרמפ מבחינתי זו לא אופציה! זו בושה. באיזשהו שלב בכל זאת, חיפשתי דרך קיצור לבית. מצאתי שביל שנראה פחות או יותר מוביל לכיוון המתאים, המשכתי בדרך שהפכה ליותר ויותר תלולה. ראיתי מול עיני עליה- קיר באורך חצי קילומטר, ולא היה שום סיכוי שאמשיך בריצה. בלית ברירה, עברתי להליכה איטית.

חשבתי לעצמי- איך הגעתי למצב הזה?! אולי היה כבר עדיף להמשיך בדרך כמו בתיכנון המקורי. ואולי בדיעבד התיכנון המקורי היה קצת יותר ממה שהייתי יכול באותה תקופה. ברור לי ששום דבר לא בא בקלות, וכל שיפור נוסף דורש השקעה גדולה. לכן אני שמח שאני מצליח למצוא את הזמן להתאמן, למרות כל העומס שבחיי- בעיקר בעבודה. אני גם יודע שכדי להתקדם אני צריך להתאמץ, מה שנותן לי כח להתאמץ יותר בכל ריצה. אני אוהב לסיים ריצה ולהרגיש שהתאמצתי באמת, ולא יכולתי לעשות יותר טוב. עם כל העקשנות שלי, עוד לא הצלחתי ללמוד גם אחרי תקלות מהסוג הזה שזה אפשרי קצת פחות להתאמץ, ואף על פי כן להצליח יותר.

דוגמא לתקופה שבה התחלתי לרוץ, לפני עשר שנים, כשגרתי במרכז קליטה בטבריה. הספורט העיקרי שעשיתי זה משחק כדורגל, ואם רצתי, זה היה רק תוך כדי משחק. חבר שלי ואני החלטנו לצאת לריצה בבוקר מוקדם, לפני בית הספר, אליו הגענו מידי בוקר בהסעה. התחלנו את האימון בשעה 5:10, שזו הייתה השעה הכי מוקדמת שקמתי בחיי.

התחלנו את הריצה ממרכז הקליטה, שהיה במלון הרטמן ובאותו בוקר החלטנו להגיע לנקודה שבה אפשר לראות את הקטע הסופי של הכינרת- לכיוון ירדן. הגענו בריצה די מאמצת עד לחוף צמח, ולמרות שרצנו בלי שעון ובלי ניסיון, היה מובן לפי כמות האור שאנחנו באיחור לבית הספר. לכן חזרנו באותה הדרך, מהר מהר ובלי להתקלח הספקנו להסעה. בכיתה הרגשתי שאני מתחיל לנמנם. הזמן עבר כל כך מהר ופתאום הגיעה ההפסקה. כשהתכוונתי לקום מהכיסא, הרגליים נהיו בטון, ולא יכולתי לעמוד! לקח לי כמה דקות להרגע, ובתמימותי חשבתי שזה יעבור כמו שזה בא. אבל האמת היא, שלא שיחקתי כדורגל שבועיים רצוף כתוצאה מההתכווצות.

למדתי מזה לקח שאסור לאכול את כל המקרר ביום אחד. קפצתי מהר מא' עד ת'. מאז התקופה בימי בית הספר בטבריה, עברתי קילומטרים רבים של ריצה. התחרתי במספר מרתונים בטבריה על אף ה"טראומה" מאותם ימים בילדותי. הצלחתי להתגבר גם על "משבר הקילומטרים העודפים", ולא לחזור לאותו מצב של ריצה ארוכה מידי.

השנה התחלתי להתאמן עם מאמן חדש, גיא בן אפריים. גיא מאמן את רצי ת"א, ונותן אימונים מדוייקים ומתאימים. הקשבתי לכל אימון והשתדלתי להיצמד לתוכנית. אבל רק עניין אחד מפריע לי, קשה לי לרוץ לאט כמו שהוא מבקש, כי כשאני רץ לאט, אני מרגיש שאני לא מתקדם. אני יודע שכדי להשיג תוצאות טובות יותר, אני חייב לעבוד קשה אבל הטעות שלי היא שכשהוא אומר לי לרוץ קל מאד, אני רץ בינוני-קשה. לדוגמא, בסופ"ש בשבת, הוא אמר לי לרוץ 38 ק"מ קל מאד. אני רצתי בינוני קשה. בנוסף לכך רצתי קצת יותר.... הייתה לי הסקרנות איך ארגיש אחרי 44 ק"מ.

מתברר שאחרי ריצה ארוכה של 42, עוד שני קילומטרים נוספים לא משנים שום דבר בהרגשה של אחרי. מבלי לזלזל בדרישות המאמן שלי, לפעמים יש איזה קול פנימי בתוכי שאומר לי "תמשיך להתאמץ עוד קצת!, זה לא מספיק כדי להגיע להישגים". אני חושב, שעד היום אף אחד, כולל הוא, לא ידע על "התוספת" שלי. אני באותו יום, נתתי לו את הזמן של 38 ק"מ כמובן...

לבסוף הגיע היום. מרתון טבריה 2011. בשבילו עברתי אימונים ארוכים יותר ממה שצריך, בקצבים מהירים, והכי חשוב קשים ומאמצים! הפעם, דווקא כן ניסיתי להקשיב וליישם מה שהמאמן אמר לי. אני בהתחלה רציתי לרוץ מהר הרבה יותר. בדרך כלל כשאני לבד, אני אוהב לרוץ מהר. וכשאני רץ עם עוד מישהו יותר קל לי להוריד קצב, במיוחד באימונים. כך שעזר לי מאד להיצמד למישהו. התיכנון היה להיצמד לבכירי הרצים הישראלים ואני נצמדתי לזבדיה וודג'.

רצנו יחד עד לקילומטר 41, ואז הקושי התחיל באמת. למרות ששנינו הורדנו קצב, וודג' הצליח להמשיך באותו קצב עד הסוף. לעומת זאת, אני כבר סבלתי מכאבים בצד עוד מהקילומטר ה 37. ובקילומטר האחרון, התחיל להיפתח פער. יותר מהכאבים בצד כאב לי הלב, שלא הצלחתי להישאר יחד איתו עד הסוף. למזלי, מאחורי היה רוכב אופניים ישראלי שעודד אותי עוד הסוף, ובזכותו ירדתי מ 2:25. אינני יודע מה שמו, אבל רציתי מאד להודות לו על כך.

 

 

תמונת שער: טלי שיאצו-דיגיטלי
מתוך קטלוג ברוקס
 

סגור