הבלוג של Brooks ID - בדיע יוסף

| שתף |

השבוע בבלוג של ברוקס איי.די יוסף בדיע מספר כיצד הפך משחקן כדורגל לרץ למרחקים בינוניים וארוכים. הוא החליט להתאמן ברצינות והוא מוכן לעשות הכל כדי להצליח, בעיקר לקרוא ספרי ריצה של הרצים הגדולים וללמוד מהם הכל. הנחישות הובילה אותו למחנה אימונים במרוקו שעליו יספר בהמשך.

תאריך: 10/03/11, מאת: בדיע יוסף

צעדים ראשונים באתלטיקה - חלק ראשון

את תחילת דרכי בספורט התחלתי דווקא בכדורגל. שיחקתי בקבוצה מקצוענית מגיל 10 עד 19, התאמנתי בצורה מאוד רצינית, הייתי החלוץ של הקבוצה, הצלחתי מאוד וחלמתי להיות חלוץ בקבוצה גדולה בארץ ואולי אפילו באירופה. אך בשלב מסויים, מצאתי את עצמי כל הזמן פצוע בעקבות האגרסיביות במשחק. החלטתי שנמאס לי "לחטוף מכות" ולהיות פצוע וחשבתי על מעבר לספורט אחר בו אני יכול לבטא את הכישרון שלי מבלי האגרסיביות והאלימות שחוויתי בכדורגל. בשלב הזה הלכתי לשוחח עם בן-דודי רביע, שהיה רץ מצויין בעל זמן של 32 דק' ל 10 ק"מ. סיפרתי לו על המחשבות שלי לעבור לתחום האתלטיקה והריצה. הוא מאוד אהב את הרעיון שלי, עודד אותי מאוד לרוץ ואמר שכבר מחר הוא הולך להתאמן עם המאמן שלו, ד"ר רפי וישניצר, והזמין אותי להצטרף אליו לאימון ולבדוק אם אני אוהב את זה. וכך, ביום למחרת, נסעתי עם רביע לאימון הראשון שלי אצל רפי. זו היתה הפעם הראשונה שבה התעסקתי באתלטיקה קלה, זה היה בשנת 2000 כשהייתי בן 19. מהרגע הזה, התחלתי להתאמן באופן רציני בתחום הריצה, רפי אימץ אותי והפך למאמן שלי באופן טוטאלי, התקשר אלי כל יום וליווה אותי באופן צמוד.

לאחר כחודש של אימונים אצל רפי, הוא סיפר לי שיש מירוץ של 10 ק"מ ואמר לי ולרביע לבוא ולהשתתף. זה היה המירוץ הראשון בחיי ואליו הגעתי ללא ציפיות. סיימתי בתוצאה של 34:09 דק' והייתי מקום ראשון בנוער עד גיל 19. כך יצא שבפעם הראשונה שהשתתפתי במירוץ, קיבלתי גביע ואפילו פרס (נעלי ריצה) והרגשתי תחושת סיפוק מדהימה בעקבות ההצלחה בתחרות לאחר חודש של אימונים. זה נתן לי חשק ומוטיבציה לחשוב על הריצה בצורה רצינית ולטווח הארוך. בנוסף לכך, העובדה שראיתי שיש בן אדם (רפי) שהאמין ביכולות שלי, גרמה לי להאמין בעצמי, להאמין שאני יכול להיות רץ ברמה גבוהה.

בעקבות זאת, התחלתי "להישאב" יותר ויותר לתוך עולם הריצה. למעשה התאהבתי בריצה והצטערתי על כל השנים בהם הייתי שחקן כדורגל כי חשבתי שהייתי יכול לנצל את השנים הללו להתאמן ולהיות רץ יותר טוב. בשלב הזה לא ידעתי הרבה על ריצה אבל הבנתי שאם אני רוצה להיות רץ טוב, אני צריך להכיר וללמוד איך האלופים בריצה מתנהגים ומתאמנים. התחלתי לראות תחרויות בטלוויזיה, להכיר אלופים ברמה גבוהה ולהתלהב מהם ומהתוצאות שלהם. באותו הזמן, רפי היה נותן לי לקרוא ספרים של כל מיני רצי עילית מהעולם. הייתי צמא לידע וקראתי את הספרים בסקרנות רבה. דרך הסיפורים האישיים של כל אחד מרצי העילית, למדתי איך הם מתאמנים, נחים, מה הם אוכלים ובכלל איך הם מנהלים אורך חיים מסודר של רצים מקצוענים. התחלתי להבין איך אפשר להגיע לרמה הגבוהה ביותר של רצי הבינוניות וארוכות. מעבר להבנה, קריאת הסיפורים האישיים שלהם הכניסה אותי ל"אטרף" על הריצה, הספרים הכניסו בי המון רצון ומוטיבציה להגיע כמה שיותר רחוק וגרמה לי לחלום על הגעה לרמה הבינלואמית הגבוהה ביותר. הרגשתי שהשמיים הם הגבול.

שנתיים לאחר שהתחלתי לרוץ ולהתאמן בארץ, בשנת 2002, קיבלתי החלטה לצאת למחנה אימונים איפה שהוא בעולם. עדיין לא ידעתי איפה, אבל רציתי ללכת למקום שיש בו מקצוענים ברמה הגבוהה ביותר במרחקים הבינוניים (שאליהם התאמנתי באותה תקופה) בכדי שאוכל ללמוד מהם ולחקות אותם. לאחר בירורים לגבי מקומות אפשריים, המחשבה שלי הייתה לטוס למרוקו בעקבות הרמה הגבוהה של הרצים המרוקאים וכן בגלל שהם מדברים את השפה שלי והדימיון התרבותי שחשבתי שתאפשר הסתגלות קלה יותר במדינה זרה.

בצירוף מקרים מדהים, נסעתי באותה התקופה למירוץ עין גדי, ובמקרה פגשתי שני רצים מרוקאים שהשתתפו בחצי המרתון. לאחר המירוץ ניגשתי אליהם ודיברתי איתם, סיפרתם להם על עצמי ועל כך שאני מחפש מחנה אימונים. אחד מהם נתן לי את מספר הטלפון שלו ואמר שאם אבוא למרוקו להתקשר אליו לפני, והוא ידריך אותי, יקח אותי לאגודה, יחבר אותי למיתקני האימונים ולמקצוענים כדי להתאמן איתם ואפילו יעזור לי במציאת בית להשכרה.
החלטתי ללכת על זה! חברי לאימונים, מוסטפה, הצטרף אלי ויחד טסנו למרוקו למחנה האימונים. כשנחנתו בשדה התעופה, הרץ המרוקאי (מהמרוץ בעין גדי) חיכה לנו וקיבל אותנו בברכה. הוא לקח אותנו לבית שלו בעיר מרקש ואירח אותנו עד שמצאנו דירה. מספר ימים מאוחר יותר העברנו לדירה משלנו והתחלנו להתאמן. אותו הרץ נתן גם נתן לי תכנית אימונים ובד בבד רפי היה מתקשר אלי כל יום ועוקב אחרי האימונים שלי וההסתגלות שלי למרוקו. למעשה רפי כל כך דאג לי ושמר עלי מרחוק שאפילו לא הרגשתי שאני נמצא בחו"ל, הרגשתי שהוא נמצא קרוב אלי וזה מאוד עזר.

לאחר מכן, עדיין בתחילת דרכי במרוקו, אותו הבחור שעזר לי (ובינתיים הפכנו לחברים טובים), התחיל לאט לאט להכיר לי את כל הרצים הבכירים מהסביבה של העיר מרקש בו התגוררתי. חלק מהאתלטים היו ברמה כמעט עולמית, רצים עם תוצאות של 2:10- 2:12 למרתון ורצים של 3:40 ל 1500 מ'. הצטרפתי אליהם לריצות הקלות שלהם והתחלתי לחיות, להתנהג, לאכול, לישון ולהתאמן בדיוק כמוהם, הרגשתי כאילו אני מרוקאי והם אימצו אותי כאילו הייתי אחד משלהם. זו היתה ההתחלה של המסע המדהים שעברתי במרוקו שאת המשכה תוכלו לקרוא בבלוג הבא.
המשך יבוא....
 

סגור