הבלוג של Brooks ID - יובל כרמי

| שתף |

יובל כרמי חזר מארבע שנות לימודים בקולג' באלבוקרקי שבארה"ב. לפני שבועיים הצטרף לקבוצת Brooks ID וכבר הוא משתף בבלוג הקבוצתי על חוויותיו מהתקופה באמריקה. יובל שהה בעיר שהיא אחת מבין מספר ערים בעולם אליהן מגיעים רצים בכירים לקיום אימונים בתנאי גובה וזכה לצפות בחלק מהם וללמוד מהם על ריצה ואימונים.

תאריך: 04/03/11, מאת: יובל כרמי

לאחרונה חזרתי ארצה אחרי ארבע שנות גלות באלבוקרקי, ניו מקסיקו, עיר ששוכנת באזור הדרום מערבי של ארה"ב. לדעתי זהו אחד האזורים היפים והמעניינים בארצות הברית שכן מלבד הנופים והטבע הפראי, לניו מקסיקו היסטוריה עשירה, אוכלוסיה ידידותית ואוכל טעים. באוניברסיטה למדתי פילוסופיה וכלכלה, כך שהזיכרונות הטובים קשורים פחות בשיעורים ובעבודות ויותר בטיולים וריצות ברחבי ניו מקסיקו והסביבה. ניו מקסיקו מזכירה את ישראל בכך שהצפון הררי ויורדים בו יותר משקעים מהדרום הצחיח והשטוח יחסית, אך שטחה גדול בהרבה ורק שני מיליון איש חיים שם. בניו מקסיקו הייתה התיישבות ספרדית כבר מאמצע המאה ה-16 וכמובן הרבה ישובים אינדיאנים קודם לכן, וכיום כמעט מחצית מהתושבים היספאנים ובערך כעשירית אינדיאנים משבט הנבאחו. ברחבי ניו מקסיקו ובייחוד בצפונה גם חיה הקבוצה הכי הגדולה של יהודים המחשיבים עצמם לאנוסי ספרד שהגיעו לאמריקה עם הכיבוש הספרדי.

אלבוקרקי, שהיא העיר הגדולה בניו מקסיקו אך לא בירתה (הבירה היא סנטה-פה), נחשבת לאחד המקומות הטובים ביותר לרצי ארוכות בזכות הרבה גורמים: שבילים מישוריים והרריים כמעט אינסופיים, קרקע רכה ולא בוצית, מזג אויר יבש ונעים, מרחבים עצומים, גובה (1600+) ועיר גדולה שמספקת את כל מה שצריך. בגלל יתרונותיה הרבים יצא לי לראות רבים מטובי הרצים בארה"ב ומהעולם ולעתים גם לשוחח ולרוץ איתם. מצאתי שהמשותף לכל הרצים והרצות המעולים שפגשתי הוא שהם שמתאמנים ומתאוששים הרבה יותר ממה שנהוג לחשוב. הכוונה, פחות לעצימות האימונים אלא לתדירות הריצות, נפחי האימונים הקשים, והנפח השבועי, כך שאפילו רצי 5/10 ק"מ ירוצו בהתמדה לפחות 170 ק"מ שבועיים תוך כדי ביצוע 3-5 אימונים עצימים.

לדוגמה, זכור לי אימון שבמחציתו השתתפתי ובו שלושה רצי 10 ק"מ של 28:10-28:30 רצו ריצת קצב ל-24 ק"מ בקצב של 3:20 בגובה 1600 מטר מעל פני הים, ואף יומיים אחר כך רצו אימון הפוגות עצים מאוד. כדי לא להלאות את הקורא באין סוף סיפורים על רצים כאלה ואחרים אתן כמה דוגמאות נוספות קצרות: צפיתי בדאת'ן ריצנהיין, רץ של 12:56 ב-5000 מ', רץ 10*1600 על המסלול בממוצע של פחות מ-4:30 ד' עם 400 מ' שחרור, וכל זה בגובה 1600 מ', ברוח חזקה, ובמאמץ אדיר. צפיתי בגאלן ראפ מבצע אימון חזרות ארוך בקצבים של פחות מ-60 שנ' ל-400 למרחקים של 200-600 מ' עד צאת נשמתו. עזרתי קצת לרצי מרתון בריצות קצב של 30+ ק"מ בקצבים של 3:20-3:30 לק"מ ועוד ועוד....

חבר בשם ג'סי הוא רץ שהוכיח את החשיבות של אימון קשה וחכם, ואת האפשרות להגיע להישגים מעולים גם בלי להיוולד עם כשרון יוצא דופן. ג'סי היה רץ של 14 גבוה ל-5 ק"מ בימי לימודיו באוניברסיטה, תוצאה לא מרשימה במיוחד במושגים אמריקאים. עם סיום התואר הראשון הוא החליט לקדם את הריצה לראש סדר העדיפויות שלו; הוא החל לרוץ באופן כמעט קבוע בין 200-220 ק"מ בשבוע, אימץ אורח חיים קצת סגפני, ותוך תקופה לא ארוכה הצליח להתמקם בעשירייה הראשונה והשנייה באליפויות ארה"ב במרוצי שדה, קבע 8:08 בריצת 3000 וירד מה-29 דק' ב-10 ק"מ.

אבל לא כולם מקצוענים ובאוניברסיטה חייהם של סטודנטים שרצים באופן תחרותי לא תמיד קלים; בכלל, רצי ארוכות, שחיינים, ושאר עוסקים בענפי סבולת, ידועים כתלמידים חרוצים. רבים מהם נאלצים לעבוד למחייתם, להיפגש עם חברים, חברות, ועוד כל מיני עיסוקים גוזלי אנרגיה וזמן. ובאמת היו ימים רבים שהדבר האחרון בסדר בעדיפויות שלי היה לצאת לרוץ, אבל השפעת הסביבה התחרותית והידיעה שרצים אחרים מתאמנים קשה גוברות על הניסיונות הנואשים לחפש תירוצים למה לא לרוץ. זה מראה שלא רק נחוצים שותפים ממשיים לריצה אלא גם אווירה תחרותית והרגשה שיש עוד רבים במצב דומה. לכן בארבע השנים האחרונות למדתי, מלבד קורסים משמימים וידיעות חסרות משמעות, שתמיד אפשר למצוא זמן ואנרגיה כדי להתאמן בצורה רצינית, וגם כשנדמה שמתאמנים קשה ומשקיעים מרץ רב באימונים, תמיד אפשר עוד קצת. כמובן שצריך סבלנות ושכל ישר (למתאמן או למאמן) אבל בסופו של דבר גם רצים נטולי כשרון לחלוטין עוד עלולים לרוץ לא רע.


יובל כרמי - במסלול הפנימי
      

סגור