הבלוג של Brooks ID - יוסף בדיע, פרק 4

| שתף |

השבוע בבלוג של Brooks ID ממשיך בדיע לספר על האימונים שלו בגובה במרוקו.

תאריך: 02/12/11, מאת: יוסף בדיע

הבלוג הקודם שלי הסתיים בכך שכתבתי על החלטתי לחזור לארץ לאחר תקופת אימונים ארוכה מאוד במרוקו. כתבתי על כך שאל-גרוז' אמר לי שמתי שרק ארצה לחזור, הם יקבלו אותי בידיים פתוחות. ברשותכם, בבלוג הזה אדלג חמש שנים קדימה, להווה, כיוון שכעת אני כותב לכם ישירות ממרוקו. את המשך מעללי בארץ אספר לכם בהמשך.

זה כמעט שלושה חודשים שאני נמצא בגובה 1800 מטר בעיר איפראן שבמרוקו. החברים הישנים שלי במרוקו אכן קיבלו אותי, כפי שהבטיחו, בידיים פתוחות. היה מרגש מאוד להגיע לאחר חמש שנים שלא הייתי כאן ורק חלמתי לחזור ולהתאמן כמו האלופים וללא הסחות דעת. מטרת ההגעה שלי למחנה הנוכחי היתה בכדי להתכונן ברמה הגבוה ביותר לקראת עונת 2012 מתוך שאיפה להתקדם כמה שיותר.

אני נמצא כאן בקבוצה של 12 אתלטים מרוקאים שרצים למרחקים ארוכים ובינוניים. חלקם רצים טובים מאוד (כמו רצים של 1:02 לחצי מרתון), חלקם הכרתי בעבר וחלקם הם כבר חברים חדשים שלי שאף עוזרים לי בתכנית האימונים. גם הישאם בילאני, אותו היכרתי מהמחנה הקודם שלי במרוקו, לפעמים מצטרף אלינו לאימונים.

זה לא קל להתאמן בתנאים של גובה, הנשימה קשה והעייפות מגיעה מהר. בנוסף לכך, מאוד קר כאן בגובה - בדיוק חזרתי מריצה של 35 ק"מ אותם רצתי עם שני טייטסים ועדיין היה לי קר... אבל כשאני מסתכל סביבי על הרצים המרוקאים שמתאמנים איתי, אני מבין שזה כנראה טוב שזה לא קל. בכדי לנסות להסביר עד כמה המרוקאים מתאמנים קשה אתן לכם דוגמא: בשבוע שעבר היה לנו אימון פארטלק שביצענו בתוכו 10 חזרות של 1000 מטר. כשסיימתי את החזרה האחרונה וראיתי את המרוקאים מסביבי, הם לא הצליחו לעמוד על הרגליים. וכשניסיתי לדבר איתם הם אפילו לא יכלו לענות לי, הם התאמצו כל-כך שהראש שלהם לא הצליח לחשוב, כאילו היו שיכורים.
חשבתי לעצמי שאולי זה סוד ההצלחה שלהם, הם לומדים להתאמץ כל-כך הרבה, הם מגיעים למצב שהם לא יכולים לדבר ואפילו לא מצליחים לחשוב מרוב מאמץ. אלו רמות מאמץ שמעולם לא ראיתי בארץ ואני חושב שהעבודה הקשה והיכולת להגיע למאמצים כל-כך גדולים הוא אחד הגורמים המרכזיים להצלחה שלהם.

השבוע, ב-5.12, תתקיים כאן תחרות מרוצי שדה שאשתתף בה. זו תהיה התחרות הראשונה שלי מאז התחלתי את מחנה האימונים כאן במרוקו וזה יהיה המדד הראשון שיהיה לי למצב הכושר שלי. מה שבטוח זה שאנסה ללמוד מהמרוקאים איך לתת את כל הנשמה בתחרות ולסיים אותה כשנתתי את המקסימום.

בחודש הבא אני חוזר לארץ, אך לפני כן אחגוג את שנת 2012 כאן במרוקו. לשמחתי הרבה, תהיה כאן חגיגה מיוחדת של האתלטים אשר הזמינו אותי אליה. הייתי בחגיגות האלו פעמיים בביקור הקודם שלי. זו הייתה חוויה נפלאה והזדמנות מצויינת להירגע קצת ולהנות לאחר האימונים המתישים. כבר עכשיו, חודש לפני החגיגה, האתלטים כבר מצפים לבואה וגם אני.
לסיום, אני רוצה להודות למאמן שלי, ד"ר רפי וישניצר, שלא עוזב אותי בשום מצב, גם שאני רחוק. רפי מתקשר כל הזמן, תומך, נותן מוטיבציה ומשוחח איתי על תוכניות האימון שלי ועוזר לי מאוד גם כשאני רחוק וגורם לי להרגיש כאילו אני בארץ.

ניפגש בעונת 2012!

 

 

סגור