הבלוג של Brooks ID - לוריס מנדלוביץ: פרק שביעי

| שתף |

"תמיד אמרתי שהריצה מגדירה אותי, אז מי אני כשאני לא רצה?" השבוע בבלוג של ברוקס איי.די, לוריס מנדלוביץ בפרק לקראת השנה החדשה, שנפתחה עבורה קצת שונה מהצפוי...

תאריך: 12/10/12, מאת: לוריס מנדלוביץ

עם כניסת השנה החדשה כולנו עסוקים במחשבות על השנה שהסתיימה ועל התחלות חדשות. מה עשינו בשנה שחלפה שיכולנו לשנות, לשפר, לעשות אחרת ואילו דברים היו מוצלחים ונרצה לשמר ולהמשיך בהם. כמו נסיעה מלאת אדרנלין ברכבת הרים, הימים שלנו הם דינאמיים כל כך, עמוסים באנרגיות, מלאי סיבובים ופיתולים, עליות וירידות, הנאות ואכזבות. לפעמים עולה תחושת ה- די!!! עצרו לי לרגע את הרכבת, לא רוצה להמשיך עם הקצב המהיר הזה. בום... ירידה... צריכים לקום.... ולהמשיך...

ערב שבת. אני מקבלת מעמית (המאמן) את התוכנית השבועית המפורטת לשבוע החדש. אירגון היומן לפי מתי האימונים, מתי המירוצים, שעות עבודה, טיפולים, עיסויים, וכמובן גם החיים הנורמטיביים הסובבים סביב ניהול הבית עם קניות בסופר, בישולים, כביסה וכו'. יום יום מלא פעילות, שבוע עמוס אבל תמיד שואבת ממנו הרבה סיפוק והנאה. הרכבת ממשיכה בעלייה. ואז... באה הירידה הפתאומית! פציעה משביתה! הכל נעצר. יורדת מרכבת ההרים, מתוסכלת, עצובה וכואבת, ועוברת להילוך יותר רגוע. לנוח, להתאושש, להתחזק, ולמצוא פעילות אחרת כי פתאום יש תחושה של ריקנות. מחפשת במה למלא את השעות הארוכות שקודם השקעתי בכל הקשור לאימונים. מחפשת במה למלא את הסיפוק שנלקח ממני ללא התראה מוקדמת, אפילו קצת באכזריות...

לכל דבר מתרגלים. אז גם ל"ריקנות" הזאת אתרגל. היום שלי מתנהל כעת בקצב אחר, ללא לחץ, ללא חשיבות למתי אני אוכלת והאם אכלתי מספיק על מנת לתדלק את גופי כראוי. האם ישנתי מספיק כדי שהאימון הבא יהיה מוצלח? השעון מעורר אותי בשעה "נורמלית" כדי לקום לעבודה בלי הלחץ להספיק אימון לפני העבודה. ואחרי שסיימתי ללמד שיעור או שניים אני נכנסת לאולם הספינינג לשעה ואחריו לבריכה לכמה בריכות. הכל באווירה רגועה ובקצב אחר.

ימים עוברים, חודשים עוברים ופתאום את שמה לב שבעצם החיים ממשיכים ואת נכנסת לסוג של אזור נוחות שונה. את פתאום שמה לב שהחיים בלי הריצה נדמים היום לנדנדה רכה שבקושי מתנדנדת. אין לחץ, אין מתח, הכל רגוע . את מנותקת מהעולם שהיית כל כך חלק ממנו. מירוצים מתקיימים ואת אפילו לא יודעת אילו ומתי הם. בפייסבוק את רואה תמונות של רצים מצולמים במירוצים השונים ואת פשוט עוברת הלאה. זה כבר לא שלך. את מרגישה מנותקת מהם.
אני מנסה להפריד את לוריס ה"לא רצה" מלוריס הרצה. האם אני אותה האישה אף על-פי שאני לא רצה ופשוט מתאמנת כמה פעמים בשבוע בפעילות חילופית? האם היום אני יכולה להעיז להגדיר את עצמי כספורטאית עדיין? תמיד אמרתי שהריצה מגדירה אותי אז מי אני כשאני לא רצה?

אני בכוח משכנעת את עצמי ללכת לחדר ספינינג כמה פעמים בשבוע כי אין ברירה, מוכרחה לשמור על הכושר. ולהבדיל מריצה, כשאני נועלת נעליים ורוצה לצאת לאימון, כאן זה פשוט מסיבות אחרות, כי אני "צריכה" להתאמן ולא ה"רוצה"!
גם כשאין אימוני ריצה היא עדיין דורשת ממני התמדה, מחויבות, כוח, אומץ, מסירות באימונים החלופיים בכדי שאחזור לתשוקה של הריצה. אני מתאמנת (קשה), ומנסה לא לוותר לעצמי אף פעם.

אני יושבת פה היום מצוברחת, עצבנית, חסרת מנוחה, ואני יודעת שלו הייתי רק יוצאת למפלט הריצה, אפילו קלה וקצרה, המפלט אליו אני פונה כשאני כועסת או עצובה, נלהבת או חסרת תקווה, הייתי חוזרת ומרגישה יותר בהרמוניה עם כל מה שקיים בעולם שלי. הייתי חוזרת הביתה יותר רגועה.
אבל.... אבל....אבל.....
אלו שאף פעם לא חוו באופן אישי את חווית הריצה וודאי לא יצליחו להבין שיותר קשה לא לרוץ, מאשר לצאת לריצה. הריצה היא חלק כל כך מורגש ודומיננטי בחיים.

עוד מעט אני אלבש בגד ים ואצא לשחיה של 2 ק"מ ואחזור מבסוטית אבל עדיין סוחבת את התחושה של "מה עכשיו?!"
 

  • לוריס מנדלוביץ

    צילום: טלי שיאצו דיגיטלי

סגור