הבלוג של Brooks ID - לוריס מנדלוביץ: פרק שמיני

| שתף |

"רק חודש ימים עברו מאז העזתי בפעם הראשונה, בשקט, בדאגה ובפחד לחזור לריצה...מתחילה מאפס, כאילו מתחילה לרוץ בפעם הראשונה". השבוע לוריס בבלוג אופטימי ומרגש במיוחד.

תאריך: 03/05/13, מאת: לוריס מנדלוביץ

איזה כיף להתעורר כל בוקר למראה של ים וגלים, המזמינים לצאת אליהם. אני מתלבשת ויוצאת לכיוון השביל הקצר המוביל אותי מדירת הנופש בה אנחנו מתאכסנים לטיילת שאורכה כ-4 ק"מ על שפת הים. חול לבן, ים כחול, שמיים בהירים, בריזה קלה נושבת. והמון שקט! מוסיקה שהטבע מנגן אלי! פה ושם אנשים עוברים על פניי. ממש אווירה של חופש ושלווה, אף אחד לא ממהר. הקצב רגוע, מרגיע.
יוצאת לדרכי בטיילת הסלולה, מוקפת בשמיכה של טבע בצבעים זוהרים. בצד אחד הים הכחול ובצד השני צמחייה צפופה בכל גווני הירוק שאפשר רק לדמיין. צעדיי קטנים ושקטים. שקט, שלווה, ותחושת אנרגיה שופעת! עם הגעתי לסיומה של הטיילת הסלולה אני תוהה ביני לבין עצמי האם להסתובב חזרה על הטיילת לקצה השני או להכנס לתוך שביל חולי עם מדרגות של סלעים טבעיים, המוקף בצמחייה טבעית ומגורים של משפחות קופים* שזהו להם ביתם.

נכנסת בזהירות, צעדי קלים בקרקע הטריה של הבוקר. איזה שקט. איזו שלווה. איזה תענוג! שואפת פנימה את כל הריחות שמתערבבים יחדיו, מנגינת חושים של ממש. חיוך על הפנים. חיוך עוד יותר גדול בלב! מסתכלת סביבי לשאוב פנימה את כל היופי של המקום, וכמובן לבדוק שדיירי האיזור (הקופים) לא יוצאים ממחבואם לכיווני. זוכרת אזהרות שהחמודים האלו עלולים להיות גם תוקפניים…
בסיומו של השביל החולי מתגלה מולי מראה קסום... הירוק הופך לירוק זוהר.... שביל עץ דק מעל המים...השביל הזה מוביל אותי מעל ובין אגם המלא בצפיפות בצמחי-מים פורחים בתפרחת מופלאה וריחנית. ברקע יער עבות מכסה שטח המטפס עד למעלה ההרים המקיפים את אזור שמורת הקופים.
הרגע החשוב ביותר הוא כאן ועכשיו. אני חיה אותו, מתענגת עליו במלואו ומפקירה את עצמי לתחושת האושר הממלאת אותי. אני נעמדת כאן באמצע יופיו המדהים של הטבע, בשקט, מסתכלת סביבי ומרגישה בכל גופי ונשמתי את עוצמת החיים.

שקועה כולי במחשבות. רק חודש ימים עברו מאז העזתי בפעם הראשונה, בשקט, בדאגה ובפחד לחזור לריצה, העיסוק שאני כל כך אוהבת, ושעולמי סובב סביבו. מתחילה מאפס, כאילו מתחילה לרוץ בפעם הראשונה: דקה ריצה ואחריה דקה הליכה...וככה כפול 10 פעמים. בודקת, קשובה לגוף שלי, בודקת... הכל טוב. למחרת נחה כדי לראות אם הניסיון הצליח ואין מיחושים לא רצויים. הכל בסדר!
נסיון שני – 2 דקות ריצה דקה אחת הליכה... הפעם כפול 12 פעמים. לאט, רגוע, הצלחה. ושוב למחרת נותנת לגוף לספוג ולקלוט את הנעשה. הצלחה! וככה יום כן יום לא, בתוכנית של רץ מתחיל, אני יוצאת עם סימן השאלה – יצליח לי או לא יצליח היום? ההתקדמות איטית אבל בטוחה. וכשאני מגיעה ל-30 דק' ריצה רצופה אני סוף סוף מאפשרת לעצמי את הזכות לחשוב בכלל על חזרה לריצה נטו והתקדמות רצינית יותר.
והנה אני כאן, חודש מתחילת הניסיונות, רצה בשבילים הקסומים בUmhlanga Rocks באיזור קווזולו-נטל בדרום אפריקה.

ייתכן שלפני שמאבדים משהו יקר לנו מתייחסים אליו כמובן מאליו. אבל אחרי שאנחנו מקבלים את היקר לנו חזרה, הגישה שלנו משתנה כליל. קיבלתי את מתנת היכולת לבחור. קיבלתי את מתנת היכולת לרוץ. ולכן לא משנה כמה פעמים תגיע פציעה ותפיל אותי, אני בוחרת ויכולה לקום ולחזור לפעילות שכה בריאה לנפש ולגוף, לפעילות שאני כל כך אוהבת וכל כך נהנית ממנה. ברור לי שיגיע היום כאשר כבר לא אוכל לרוץ. אבל היום הזה עוד לא הגיע.
אני בחרתי – I CAN DO IT ! 

חיים כריצה, הריצה כחיים. 

(פרפרזה שלי על דברים שנכתבו ע"י אמא תרזה על מהות החיים)

ריצה היא הזדמנות, הרוויחו ממנה
ריצה היא יופי - העריצו אותה
ריצה היא חלום - הבינו זאת
ריצה היא אתגר - פגשו אותו
ריצה היא מטלה - סיימו אותה
ריצה היא משחק – שחקו אותה
ריצה היא הבטחה – ממשו אותה
ריצה היא עצב – התגברו עליה
ריצה היא שיר – שירו אותה
ריצה היא מאבק – קבלו אותה
ריצה היא טרגדיה – עמדו מולה
ריצה היא הרפתקה – העזו לה
ריצה היא מזל – עשו אותה
ריצה היא יקרה מידי – אל תהרסו אותה
ריצה היא דרך חיים – הילחמו למענה

 

קופים*
אכן, בזמן שביקרתי במשכנם הטבעי של הקופים, הם ערכו ביקור משלהם אצלנו בדירת הנופש. כשחזרתי מריצת הבוקר מצאתי שתי בננות אכולות למחצה על שולחן האוכל ודי הרבה לכלוך מסביבם. כמובן שבהתחלה האשמתי את ילדיי שהתעצלו לקחת את הקליפות ולזרוק לפח, אך כשפיטר ואני בחנו קצת יותר מקרוב נוכחנו שנהנה והשאיר הוכחות בזירת הפשע היו קופים שנכנסו דרך דלת המרפסת שנשארה פתוחה. את המכתב שבתמונה יחד עם הקליפות השארנו לאחר מכן. ממה שסיפרו לנו, יצאנו בזול כי על חטא השארת הדלת פתוחה הקופים "מענישים" בחיפוש קפדני בכל הארונות והוצאה ופיזור בדירה של כל ששמו עליו ידיהם ואכילה וגניבה של כל מה שניתן.


 

  • צילום: ליליאן ביטון

סגור