הבלוג של Brooks ID - נועה ברקמן

| שתף |

נועה ברקמן, אלופת ישראל בריצת 10 ק"מ כביש השתחררה השבוע מצה"ל והיא חוגגת בבלוג את השחרור. נועה שירתה על תקן של ספורטאית מצטיינת ביחידת דובר צה"ל וניסתה לשלב בין מחויבותה לשירות לבין הריצה והרכיבה. קבלו טעימה מעולמו של ספורטאי מצטיין בצה"ל.

תאריך: 25/02/11, מאת: נועה ברקמן

צב, ארנב

מי שראה אותי בשנתיים האחרונות הולכת ברחוב או נוסעת באוטובוס, לא היה יכול שלא לשים לב לתרמיל הטיולים הגדול שאני סוחבת איתי לכל מקום. אמא שלי הדביקה לי את הכינוי "צב". הסיבה לתרמיל הכבד נעוצה בניסיון להמשיך לעסוק בספורט (ריצה ורכיבה על סוסים) בעת השירות הצבאי. בפוסט הזה הביא בפניכם סיקור נרחב של חוויותיי בתור ספורטאית מצטיינת בצה"ל.

הכל התחיל (איך לא?) בטירונות...
על פי הנהלים, בטירונות ובקורסי ההכשרה, הספורטאים המצטיינים אינם מקבלים הקלות ונמנים כחיילים מהשורה. בעקבות כך היה עליי להעביר חודש טירונות במחנה שמונים. להתאמן ברכיבה על סוסים כמובן שלא יכולתי. לעומת זאת בירכתי על כך שעל מנת להתאמן בריצה, אין צורך בדבר מלבד שתי רגליי. חודש בטירונות העמיד אותי על טעותי. כבר ביום הראשון לטירונות נתקלתי בבעיה - טירונים אינם רשאים להסתובב (ובכלל זאת לרוץ) לבד בבסיס, בפקודה! כך שהימים הראשונים בטירונות עברו בניסיון להשיג אישור מיוחד שיאפשר לי לרוץ מסביב לבסיס, עד אז רצתי בסיבובים סביב בניין המגורים של הפלוגה והמפקדות חשבו שאני משוגעת כמובן.
לבסוף הישגתי את האישור המיוחל והרגשתי שאני מלכת העולם. זאת שהצליחה לעקוף את הכללים של המערכת כבר בימים הראשונים בטירונות. במהרה התבדיתי כאשר מכה נוספת ניתכה על ראשי - קיבלנו מדי ב' ואיתם גם נעלי ב' - נעליים כבדות, בלויות ומשומשות שעלינו לנעול בכל שעה ביום. מיד ביקשתי לראות חובש. אחרי ש"בכיתי" והתלוננתי בפניו קיבלתי פטור מנעליים צבאיות. גאה על חוכמתי, חזרתי מהחובש אל חברותיי למחלקה ומייד נמחה החיוך בפניי - חילקו למחלקה נשקים, שמעתה, כמו שאמרה המ"מ, "יהיו חברינו הטובים ביותר וילכו עמנו לכל מקום"...

שמוליק, הנשק שלי, אמנם היה חבר נאמן ונרקמו בינינו יחסי קרבה; אכלנו יחד, ישנו יחד והלכנו לכל מקום יחד. כל עוד היה מדובר בהליכה, הכל היה טוב ויפה. אך שהיה מדובר בריצה, שמוליק היה, בלי להעליב, כבד ומגושם, פשוט אי אפשר היה לרוץ איתו. חברותיי למחלקה היו כולן חסידות של מונוגמיה וטענו שכבד בשבילן לקחת חבר נוסף על חברן הצמוד ולא הסכימו לשמור על שמוליק, שבינתיים האט את ריצותיי. כמובן שהיעד הבא היה לקבל אישור לשים את שמוליק בנשקיה.
אם לרגע, מכל הדיבורים על ריצה, חשבתם שרצתי כאוות נפשי כנראה ששכחתם לגמרי את הטירונות שלכם. הזמן הפרטי היחיד בטירונות, להזכירכם, הינו שעת הת"ש. זו מוקדשת למקלחת, התארגנות לשינה, ובטירונות 02 בנות גם לטלפונים רוויי דמעות להורים או לחבר ומה טוב אם אפשר לשניהם. בכל אופן, אני ניצלתי את שעת הת"ש לריצה ובזמן כיבוי אורות היית שוכבת על המגבת במיטה ומחכה שהמפקדות ילכו והטירוניות יירדמו ובחסות החשיכה התחמקתי לי למקלחת.

עד שהצלחתי לקבל את האישורים הדרושים על מנת שאוכל לרוץ, נגמרה הטירונות. בסופו של דבר הגיע השירות הסדיר ואיתו ההקלות להן אני זכאית בתור ספורטאית מצטיינת. להלן ההקלות: 6 שעות עבודה ביום, שבת אחת לחודש ו-90 ימי "מיוחדת" (חופש) בשנה. את זה מכנים בצבא "שירות תותים". אז אני ששובצתי בקריה בת"א, בחטיבת דובר צה"ל, תחת מפקדים שהתחשבו בי מאד, אומר שהשרות שלי הוא לא סתם תותים אלא תותים עם קצפת. אך הדברים עדיין לא היו כה פשוטים: אמנם שש שעות עבודה ביום הן מעט, אבל עדיין ביליתי מדי יום בפקקים בכניסה לתל-אביב בבוקר או ביציאה ממנה אחר הצהריים. בנוסף, האוטובוס לכפר ויתקין (שם אני גרה) יוצא רק כל כמה שעות, שלא לדבר על אוטובוס לגבעת חיים, שם ממוקמת האורווה בה אני רוכבת.
זה הזמן להודות להורים המקסימים שלי שהסיעו אותי כל הזמן וגם השאילו לי את רכבם.

אולי אפשר לחשוב שיש הרבה ימי חופשה בתנאים כאלו. אז בואו אני אשתף אתכם בהליך הבירוקרטי הארוך של קבלת ימי מיוחדת שנאלצתי לעבור: הייתי צריכה לפנות לאגודת הספורט שלי (א.ס רמה"ש) עם התאריכים בהם יש לי תחרות או מחנה אימונים, הם מאשרים ומעבירים את הטפסים לאיגוד האתלטיקה, שמאשרים ומעבירים למנהל הספורט, אליו עליי להגיע פיזית כי יש צורך בחתימה המקורית. על הטפסים שלקחתי משם, אני מחתימה מפקד ישיר, שלישות, מש"קית ת"ש, מפקד בסיס, ואת הטפסים עם החתימות המקוריות יש להעביר לתא האחראי על ספורטאים מצטיינים בתל השומר שמאשרים סופית את המיוחדת. פשוט לא?

ולגבי המשכורת הצבאית? אשתף אתכם במשכורת הצבאית שקיבלתי כחיילת – 352.5 ₪ עם העלאה מכובדת של כ- 1.5 ₪ בקבלת דרגות רב"ט וסמל. היות והעיסוק בספורט אינו זול כלל ועיקר, והמשכורת הצבאית אינה מספיקה אפילו לזוג נעלי ריצה (למזלי חברת ברוקס עוזרת לי בזה ואני אסירת תודה) נאלצתי גם לצאת לעבוד. למזלי אני מדריכת רכיבה על סוסים מזה שש שנים כך שיכולתי לעבוד ולהתפתח בתחום שלי במקום לעבוד בעבודות הרגילות בהן עובדות צעירות וחיילות מלצרות, מכירה ומוקדים טלפוניים.

בלי ששמתי לב, יצא לי פוסט שלם של תלונות על צה"ל וכל זה על מנת להסביר שבתיק הגדול יש מדים, חוגר וגז מדמיע למשמרת בצבא, נעליים וביגוד לאימון ריצה שאחר-כך, מגבת וכלי רחצה למקלחת, מגפיים ובגדי רכיבה לרכיבה/עבודה באורווה וספר לנסיעות הארוכות באוטובוסים שבינהם...

להתלונן זה הכי קל. אך בסופו של דבר מה שמשנה זה מה שעושים. יכולתי לשבת רגל על רגל ולהתלונן שאי אפשר להתאמן בתנאים הללו אבל לא כך נהגתי. בליבי הייתי גאה בעצמי על איך שאני מצליחה לשלב ריצה, רכיבה, צבא ועבודה. הרגשתי חזקה ולוחמת ואכן בשנתיים של השירות נתתי זינוק ביכולת הרכיבה שלי ושיפרתי בריצה את כל השיאים שלי. השבוע אני אומרת שלום לצבא. אז בבקשה בלי השאלות המעצבנות של מה אני מתכננת לעשות עכשיו, כי בפעם הראשונה מזה שנתיים אני מורידה את התרמיל הכבד מהגב והולכת לנוח. אני מקווה שבלי השריון, יהפוך הצב לארנב ואראה תוצאות מהירות יותר במרוצים.

נועה ברקמן, חיילת משוחררת.

 

במסלול הפנימי - נועה ברקמן

 

סגור