הבלוג של Brooks ID - נועה ברקמן: למצוא את התשוקה מחדש

| שתף |

השבוע בבלוג של Brooks ID כותבת נועה ברקמן על חוויותיה מטיול משפחתי שהיווה עבורה פגרה מהאימונים. נועה מספרת איך מצאה את התשוקה מחדש...

תאריך: 23/08/13, מאת: נועה ברקמן

כל אחד סחב בסביבות 15 קילוגרם על הגב, כבר ביום הראשון טיפסנוו בגשם ובברד מגובה של כ-2,000 מ' מעל פני הים להר בגובה של 3,500 מ' רק כדי לגלות שזאת בכלל לא הדרך. ענת נקעה את הקרסול והלכה 4 ימים עם קרסול נפוח, אמא פתחה את היד ונזקקה מאוחר יותר לניתוח וגיא לקה במחלת גבהים. בלילות הטמפרטורות ירדו אל מתחת לאפס וירד שלג, עטופים במיטב הבגדים התרמיים, שקיות חימום, ושקי שינה איכותיים שכבנו בלילות באוהל רועדים מקור, כל בוקר לבשנו שוב את הבגדים הרטובים ויצאנו לדרך מתפללים לשמש.

לא זאת לא טירונות 05, כך נראתה חופשת הקיץ של משפחת ברקמן.

מדי מספר שנים אנחנו טסים כל המשפחה לטרק בהרים, תמיד בהרים. זה בזכות אבא שלי שכאילו אליו כתב ג'ון מוייר - "The mountains are calling and I must go". הוא לא שואל למה, הוא פשוט מוכרח ללכת ואנחנו בעקבותיו. היעדים הנבחרים הם מיוחדים ומסקרנים - בפעמים הקודמות נסענו להרי האטלס במרוקו, לרכס ההימלאיה בהודו ועוד. היעד הפעם היה קירגיזסטאן, להרי ה-"Tian Shan" (בקירגיזית - הרי השמים) שהיו מרשימים כשמם.

זה היה טיול הרפתקאות, כמו בסיפורים - הלכנו על קרחון ענק וירדנו ממנו בעזרת חבלים, חצינו נחלים סוערי מי הפשרת שלגים, ראינו קשתות מרהיבות, שקיעות יפהפיות ונופים עוצרי נשימה, נתקלנו בפרחים שמעולם לא ראינו כמותם ובחיות בר שונות. אבדנו את הדרך ומצאנו אותה בחזרה. היה לנו קר ורטוב, וחמים ונעים ליד המדורה, התלוננו וצחקנו, שרנו ואהבנו ובעיקר היינו כאן ועכשיו כשדאגותינו היחידות הם למצוא מקום לישון ומתי תצא השמש.

גם שנגמרו תשעת ימי הטרק המופלאים, לא נגמרו ההרפתקאות: המשכנו בטיולי ג'יפים בדרכים שמעולם לא חשבתי שרכב ממונע יכול לעבור, הגענו למעיינות חמים נסתרים, לאגמים צלולים מנצנצים בטורקיז, ישנו ביורטות ואכלנו ממיטב המאכלים המקומיים (המשקה הלאומי שלהם הוא חלב סוסים חמוץ- התחלחלו כבר מהריח) וגם רכבנו על סוסים.
למרות אין ספור "שעות האוכף" שצברתי במהלך שנותי, טיול הסוסים הזה היה מיוחד עבורי. זה היה טיול של כ-9 שעות רכיבה ומספר לא מבוטל של קילומטרים לעבר אגם גדול בהרים (בגובה 3,400 מ') שנקרא "סונגקול".

זה היה יום חם במיוחד ושהגענו לאגם המדריך הוריד לסוס שלו את האוכף ונכנס, שהוא רכוב על גבו, למי האגם. כמובן שביקשתי גם אני ונכנסתי עם הסוס עד למקום שהסוס כבר לא עמד על רגליו וממש שחה. זאת הייתה חוויה נהדרת, לשחות עם סוס או ליתר דיוק על סוס (אפשר לאחד את מקצה השחייה והרכיבה בקרב 5? :)
את הרכיבה סיימנו באזור אחו גדול, ליד האגם, בו רועים המקומיים את עדריהם העצומים בקיץ (עיזים, כבשים, יקים, פרות וסוסים) . ישנו ביורטה המיודעת לאירוח ובבוקר שלמחרת נערך שם פסטיבל. לא היינו התיירים היחידים במקום, תיירים נוספים שמעו על הפסטיבל, הסתקרנו ובאו. בבוקר התקבצו כ-50 תיירים בשטח המרעה ורוכבים קירגיזים שבאו מכל היורטות השוכנות באזור האגם. הרוכבים התחילו במשחקי סוסים מקומיים ומדריך מקומי של אחת מקבוצות התיירים הסביר על המתרחש. במשחק אחד על המטרת הרוכבים הייתה להפיל אחד את השני מהסוס, משחק אחר היה מין פוטבול על סוסים, שהכדור היה לא אחר מכבשה ללא ראש. המקומיים הימרו בכספם על מנצחי המשחק והחליפו בניהם את השטרות. באחד המשחקים ביקשו מתנדבת מהקהל. הצבעתי ונבחרתי. עליתי על הסוס שנתנו לי כמו שאני, ללא נעליים ובמכנס קצר. המשחק היה סוג של מרוץ סוסים. על הבחורים היה לנסות לנשק אותי ואני הייתי צריכה להתחמק עד קו הסיום. הזניקו אותנו לצאת לדרך, שלושה רדפו אחרי. למזלי הסוס שקיבלתי שיתף פעולה ודהרנו במהירות, נמלטנו. קהל התיירים הריע. זכיתי ב-300 סום (הכסף המקומי), וזה הרגיש כמו לנצח בתחרות!

שלושת השבועות בהם טיילנו היוו עבורי את הפגרה השנתית מהאימונים. כבר השתוקקתי לפגרה, סיימתי את העונה הקודמת עם הלשון בחוץ וללא חשק להשכים קום לאימון של הבוקר. קירגיזסטאן הייתה מדיוקת עבורי ועשתה את מה שתפקידה לעשות. היא החזירה אליי את התשוקה לספורט. השבילים בטבע סימנו לי לרוץ אחריהם, האגמים לחשו לי לשחות עד הגדה השנייה, רציתי להניע את הגוף, לטפס על ההרים, להתאמץ, להזיע. ובאמת לא היה קל לרוץ שם, בפעמים הספורות שרציתי בגבהים שמעל 3,000 מ' מעל פני הים, הנשימה התקצרה כל-כך אל מול העליות. באחת הריצות הצטרף אליי סייח, הוא לא אפשר לי להתקרב, אבל רץ איתי לאורך הנהר ועד הכניסה ליישוב.

מהרגע הראשון שהגענו לקירגיזסטאן הרגשתי בבית, משהו בנפש שלי נרגע ושלווה פנימית אפפה אותי. הרחק מהציוויליזציה, במרחבים פתוחים, בנופים מרהיבים, בין עדרי פרות וסוסים, זאת הייתה ממש אנחת רווחה. רציתי, ברצינות, להישאר לגור שם. אני מאוהבת בפשטות הזאת: לישון שמחשיך, לקום ששוב מאיר, להתחמם בשמש, לשתות מהפלג, ללכת בשביל הצר, להנות מהנוף, לנשום, לאהוב.

אני תוהה האם באמת הייתי רוצה לחיות ככה? ואם כן, למה אני לא קמה ועושה זאת? אני תוהה האם אחרי זמן מסוים הקסם מתפוגג והופך הרגל? וחיי היום-יום, התלויים כל-כך בזעמו של מזג האוויר הופכים לקשים וחד גוניים? לפעמים המירוץ הזה של החיים המודרניים נראה לי מגוחך, לאן אנחנו ממהרים כל-כך? אחרי מה אנחנו רודפים? מסמנים וי על משימות שעלינו להשלים, מסמנים וי על החלומות שרצינו להגשים. לימודים, הכנסה, עבודה, תחביבים, שכר דירה וביטוחים - לאיזה לופ מטורף הכנסנו את עצמנו? שממיות שמחפשות אחרי הזנב של עצמן - זה מה שאנחנו.

ולמרות כל התהיות, כמובן שחזרתי ובשיא המרץ, לטירוף הזה של אימונים, לימודים, עבודה, הישגים והרבה רשימות לעשות עליהן וי.
בספטמבר אני טסה להתאמן עם חברה בפינלנד, ובעיקר לברוח מפה בתקופת החגים בה לא מתאפשר להתאמן כמו שהייתי רוצה, וגם לפתוח את העונה באליפות פינלנד הפתוחה.

קירגיזסטאן אני כבר מתגעגעת, מקווה לבוא שוב.  

  • נועה ברכיבת סוסים בקירגיסטאן

סגור