הבלוג של Brooks ID - נועה ברקמן

| שתף |

"שעה ארוכה ישבתי בין זוגות נעלי הריצה המסודרות למופת במחסן החנות ובכיתי. מזל שאחד המנהלים של החנות הוא חבר טוב לקבוצת הריצה שעזר לי להתאושש ונסעתי הביתה". נועה מקדישה את הבלוג לחברתה הטובה שאיבדה.

תאריך: 20/05/11, מאת: נועה ברקמן

לפני חודש אבדתי את אחת החברות הכי טובות שלי - אופיר חן. אבדתי אותה בתאונת דרכים במדבריות המלח בבולביה. היא נסעה לטייל שם ולא חזרה.
הייתי בחנות של ברוקס "מרתוניה" כשהודיעו לי. הייתה זאת אמא שהתקשרה: "אמא, מה קרה?" שאלתי, ששמעתי את טון קולה. "זאת אופיר... הייתה תאונה!" היא לא הייתה צריכה להגיד יותר מזה, כבר הבנתי הכל. אבל ניסתי בכל זאת: "היא תהיה בסדר, נכון?". אמא בכתה. גם אני בכיתי. שעה ארוכה ישבתי בין זוגות נעלי הריצה המסודרות למופתי במחסן החנות ובכיתי. מזל שאחד המנהלים של החנות הוא חבר טוב לקבוצת הריצה שעזר לי להתאושש ונסעתי הביתה. הגעתי הביתה וכמו אחוזת תזזית הפכתי ארונות, שפכתי מגרות, פתחתי קלסרים, אלבומים ותיקיות והוצאתי כל דבר שקשור אליה: ברכות שהיא כתבה לי לימי הולדת, מכתבים שהתכתבנו בכיתה, מכתבים שהיא הכינה לי לטיסות לחו"ל, מיילים שהתכתבנו בתקופה האחרונה שהיא הייתה בטיול בדרום אמריקה ואפילו סיפורים בהמשכים שהיינו נוהגות לכתוב שהיינו ילדות (כל אחד כותב משפט ומקפל את הדף כך שרק המילה האחרונה במשפט גלויה, הבא אחריו מחבר משפט למילה הזאת וכן הלאה, בסוף פותחים ויוצא סיפור מצחיק).
גם תמונות, המון תמונות! ממסיבות חנוכה בגן, מטיולים שנתיים בביה"ס, ממחנות של תנועת הנוער, מימי הולדת, מתחפשות פורים שהתחפשנו יחד, מהמסע לפולין, מהצבא – את כל החיים עברנו יחד!

ישבתי אל תוך הלילה והסתכלי על כל התמונות וקראתי את כל המכתבים. יותר מהכל תפס אותי מכתב שהיא כתבה לי בכיתה ו': "יש לי שלוש משאלות שקשורות לך: 1. שנהיה יחד באותה כיתה. 2. שנלך רק שתינו לבד לסופרלנד. 3. שנהיה חברות תמיד". בכל השנים שלאחר מכן היינו ביחד באותה כיתה ונשארנו חברות טובות אבל כנראה שכבר לא נלך רק שתינו יחד לסופרלנד...

אחרונים קראתי את המיילים שהיא כתבה לי מדרום אמריקה. היא פרחה שם בטיול וכתבה לי את זה: "הגעתי לבולביה אחרי חודש מדהים בברזיל שבאמת היה כמו חלום!" – הטיול הזה באמת היה החלום שלה. המייל האחרון היה מרגש במיוחד (כאילו היא ידעה שמשהו יקרה): "מהתיאורים שלך צבט לי הלב שלא הייתי איתך שם, את יודעת שלא משנה מה- את נוועה (כך היא נהגה לבטא את שמי) שלי- והביחד שלנו חזק מהכל, מן קשר כזה שלא משנה מה המרחק הוא קיים מעצמו, זה באמת מה שאני מרגישה." זה גם מה שאני מרגישה, אבל לא הספקתי לענות לה על המייל הזה...
בימים הבאים כל החברים חזרו מהמחנות והבסיסים, לקחו טיסות חזרה ממחוזות מרוחקים על כדור הארץ ונאספו בחצר ביתה. ישבנו שם כמו מידי שנה ביום הולדתה וחיכנו לה. כל-כך חכינו לה. היא חזרה בארון וההלוויה הייתה כמעט קשה מנשוא.

לפי הצעתו של חבר טוב, ביטלתי את כל תוכניותיי לאותם ימים ועשיתי רק, אבל רק מה שעושה לי טוב. ומאותו רגע מצאתי את עצמי רצה. כל הזמן! רצתי בבוקר ורצתי בערב, לבד וגם עם חברים. רק לרוץ, רק לברוח מכל הכאב הזה ומכל העצב הזה. בבקרים הייתי אומרת לעצמי: "זה בסדר להישאר במיטה! את יכולה להישאר במיטה כמה שאת רוצה!" אבל אני רציתי לרוץ. לרוץ מהר יותר, לרוץ רחוק יותר. בזמן שלא רצתי הייתי אצלה בבית, עם חברי הילדות ומשפחתה. להישאר בבית לא יכולתי. כשהייתי בבית הייתי עוברת מהמיטה, למטבח, למחשב, בחזרה למיטה, לסלון וחוזר חלילה. לא היה לי נוח בשום מקום, בשום תנוחה. שום כתבה בעיתון או באינטרנט לא עניינה אותי. מן רעד פנימי חזק שלא נותן מנוח.
עד שיום אחד הרעד הזה נפסק – השלמתי עם המוות שלה. פגשתי אותו שבאתי לבקר בקבר שלה באחת הריצות.
שאלתי אותו "למה?". הוא משך בכתפיו וענה "ככה זה. החיים נותנים ואני לוקח."
לראשונה השתרר בי שקט. פתאום הבנתי שככה זה בחיים, המוות הוא חלק בלתי נפרד וכל מה שנותר לנו לעשות הוא לנצל את החיים הנהדרים האלו שניתנו לנו על הצד הטוב ביותר. להיות אנשים טובים, להיות חברים טובים ולאהוב. אל תהיו עצובים בשביל אופיר. אופיר חיה את חייה במלואם. היא שמחה, צחקה ואהבה יותר מכל אדם שהכרתי וכך הקראתי בלוויה שלה:

לאופיר היה צחוק מתגלגל בצהוב וכתום
ולב מלא מגרות
ועל כל מגרה מדבקה עם שם
כמו בגן הילדים
אופיר הכילה את כולם בלב שלה
לכולם היה לה מקום

אי אפשר היה לכעוס על אופיר
היה לה חיוך שובב
ועיניים קורצות
שהיית מוכרח לסלוח לה
והיא הייתה מדברת
עם הידיים והבעות
שרציתי שהיא רק תמשיך לדבר
בכלל לא משנה על מה.

אופיר הייתה אוזן קשבת
וידעה לעודד ולתמוך
אבל בעצמה לא הייתה עצובה
כמעט אף פעם
כי לאופיר היה צחוק מתגלגל בצהוב וכתום
ולב מלא מגרות
על מגרה אחת, למזלי
היה גם השם שלי.

אסיים במשפט שאמרה לי אישה חכמה שהיא גם המאמנת שלי: "בזמנים קשים טוב שיש זוג נעלי ריצה וחברים"


מוקדש לחברה הכי טובה שיכולתי לבקש – אופיר.

 

לבלוג של Brooks ID


 

סגור