הבלוג של Brooks ID - ריקי סלם

| שתף |

"כרצה בעלת שאיפות אישיות מאתגרות מתעוררת לפעמים השאלה האם הדרך שבה בחרתי היא הטובה ביותר עבורי?" ריקי מספרת בבלוג על השאיפה שלה להתקדם בריצה והמחיר שיש בבחירת הדרך כאתלטית מקצוענית.

תאריך: 10/02/11, מאת: ריקי סלם

הייתה לי שיחה מעניינת עם חבר ושאלנו שנינו האם נוכל להגיע לתוצאה טובה בסדר גודל לאומי או אפילו עולמי? אני אמרתי שקודם אשיג תוצאות שאני מאמינה שיש לי יכולת להגיע אליהן, צנועות יותר. החבר טען שאם רק ארים את הראש מעבר לטווח שבו אני מסתכלת, אוכל לראות גם תוצאות טובות משחשבתי. המחשבה על לאן אפשר להגיע עם תנאים של שינה, אימונים וארוחות מסודרות מאתגרת את מי שמקדיש כל כך הרבה זמן לתחביב. שנה שעברה טסתי עם שני חברים יקרים לארבעה שבועות של מחנה אימונים בגובה בקניה. רצינו להתנסות, ללמוד ולהתאמן כמו מקצוענים. כשחזרנו התחלתי ללמוד. אחרי שהתרגלתי לשני אימונים ביום התאכזבתי כשלא הצלחתי לסדר את הלו"ז בארץ כמו במחנה. לקח לי קצת זמן אבל בסוף הבנתי שקשה לגשר על הפער בין חיים מקצועניים וחיים של מי שרוצה להיות מקצוען. המנוחה והשקט של ארבעת השבועות היו חסרי תחליף.

הנסיעה לקניה הייתה מדהימה. התזמון של ההגעה אפשר לנו ליהנות ממקסימום תשומת לב. הגענו בתקופת הפגרה של האתלטים בעולם. המחנה בו שהינו, של קיפ קיינו, אלוף ומדליסט אולימפי, היה ריק מאתלטים. זכינו לטבח שהכין לנו ארוחות חמות בוקר, צהריים וערב, לעוזרת בית ששטפה את הבית וכיבסה את הבגדים, למאמן שעבד איתנו ותכנן את הלו"ז ובנוסף הצטרפו אלינו שני רצים מקומיים. קיבלנו את המעטפת הכי טובה שאפשר, כל מה שנשאר זה להתאמן כמו שצריך.
הרבה פעמים נשאלת השאלה איך זה שפעם איכות הרצות הייתה טובה יותר (בארץ) והיום עם כל התנאים, הידע והטכנולוגיה אין שיפור בתוצאות. אפשר להקביל את המצב לחיים בארץ ובקניה. בארץ יש את הידע, הטכנולוגיה והתנאים אבל לכל אלה מתלווה גם עבודה, לימודים או פיתויים שונים. הקסם של קניה היה בפשטות. החיים פשוטים. האנשים פשוטים. האוכל פשוט. בלי תחכום ובלי קיצורי דרך. האם הפשטות של פעם נתנה את השקט הנדרש לאימונים או שמא הבנות היו פשוט טובות יותר? אולי גם וגם (ולבטח גם סיבות נוספות).
 
לפני תחילת הלימודים בוינגייט התלבטתי הרבה מה ללמוד ואיפה. אפילו חלפה אצלי מחשבה ללמוד בחו"ל במסגרת הקולג'. החלטתי ללמוד בארץ ולהתאמן ולהקדיש את הזמן לאימונים כאילו אני בחו"ל. גם ככה, חשבתי, זמן התאקלמות הוא לא קטן ועוד נוסף לכך האתגר של למידה בשפה זרה. במקום כל זה, אעשה את המקסימום פה, בארץ. אגב, חבל שאין מסגרת בארץ שמטפחת השכלה וספורט ברמה גבוהה, אבל זה כבר נושא לבלוג אחר.
לפני תחילת התואר, הקצתי לעצמי שנה שבה תכננתי להקדיש את רוב המאמץ לאימונים. לצערי במהלך אותה שנה נפצעתי ומשם התחילה פרשה לא נעימה של חצי שנה. אקצר ואספר שבמשך אותה תקופה הצלחתי ל"הדליק" כל דבר אפשרי. בין היתר גם את הגב שנתפס כל כך חזק עד שבמשך שבוע ישנתי בישיבה. בדיעבד, על אף שבאותה תקופה הקדשתי את עיקר המשאבים לאימונים, העומס שנוצר בתפר שבין העבודה לאימונים הוביל לכיוון הבלתי צפוי. בנקודת המשבר הזו החלטתי להתחיל ללמוד. התשוקה לאימונים והישגים לא נעלמה, היא קיימת ומתנהלת יחד עם הרצון ללמוד עוד על ריצה ואימונים. משפט ששמעתי לפני מספר שבועות עזר לי להסתכל על הדברים: "החוכמה בחיים היא לא רק להחזיק בקלפים טובים, אלא גם לשחק היטב עם הקלפים המצויים בידינו".

ה"פיתויים השונים" עליהם כתבתי מתקשרים להקרבה הנדרשת בדרך להשגת המטרות. כרצה בעלת שאיפות אישיות מאתגרות מתעוררת לפעמים השאלה האם הדרך שבה בחרתי היא הטובה ביותר עבורי? האם אצליח להגשים את הרצונות ואיהנה מהדרך, הרי היא חשובה לא פחות מהמטרה. לא תמיד אנחנו יודעים להגיד למה, אבל יודעים שהדרך שבחרנו היא הנכונה. לגבי המטרה, תחושת ההישג והמסוגלות נותנות תחושה עוצמתית. אבל לא רק הם, גם הידיעה שעשיתי את מה שיכולתי חשובה. כשאגיע לנקודת זמן בעתיד ובה אסתכל אחורה לא ארצה לומר "יכולתי". אם לא "חתמתי" על תוצאה, כמו שהמאמנת אומרת, מה הטעם למילים?

המטרות הבאות שלי הן לשפר את התוצאה ב-10,000 מ' ומאוחר יותר העונה לשפר את המרחקים הקצרים על המסלול עד 800 מ'. שנה שעברה סיימתי את העונה בשתי תחרויות 1,500 , אני מקווה שהשנה הכל ילך בסדר ואמשיך את העונה כמתוכנן עד תקופת אליפות ישראל בחודש יולי. את כל זה אני מספרת כתגובה לידיעה שפורסמה בעיתונות ערב לפני מרתון טבריה ובה "גיליתי" שארוץ את המרתון. אני לא חושבת על מרתון כרגע, לפחות לא עד ש"אחתום" על מה שהצבתי ב-10,000 מ'.
 

סגור