הבלוג של Brooks ID - ריקי סלם, פרק רביעי

| שתף |

"אני מוצאת את עצמי רצה קילומטרים עם חיוך על הפנים". השבוע בבלוג של Brooks ID מספרת ריקי סלם על ריצות השבת המיוחדות שלה עם מועדון רצי רמת השרון.

תאריך: 25/11/11, מאת: ריקי סלם

כל מי שנקלע לסיטואציה בה הוא נכח בפארק הירקון בשבת בבוקר כנראה צפה בכמה תופעות המאפיינות את הרגע- עשרות להקות של רצים עוברות כבדרך אגב תוך כדי שיחות ערות "על אה ועל דה", אפילו שיחות עם הדייגים בנמל ת"א אם יבואו היום הדגים או לא. הכל בסדר כל עוד הקרס לא תתפוס אותנו במקום את הדג. בדרך חזור השיחות חוזרות לנושאים הבוערים- מהירויות, קצבים ומרחקים. "למה הגברתם? ולמה המשכתם? ובאיזה נקודה עצרתם?". סיום כל ריצת גבורה כזאת מסתיימת ליד הספסלים בצד המזרחי של האצטדיון, תוך קבלת פנים של אלו שכבר סיימו את הריצה. ואם במקרה המשכתם כמה מטרים קדימה, כי הגארמין הראה מרחק לא עגול, תזכו לקריאות תזכורת שכאן נגמרה הריצה! אחרי כמה דקות טובות של החלפת בגדים, מתיחות והתעדכנות במעשיהן של הקבוצות האחרות, נחתמת הפגישה בישיבה קבוצתית כ-ק"מ שניים מזרחה, באחד מבתי הקפה ברמת החייל.

איך אפשר לתאר את האווירה של הריצות בשבת? כשהייתי קטנה, הייתי נוסעת עם המשפחה לסבתא וסבא ברחוב קורדוברו בדרום תל אביב. עם מוזיקה יוונית באוטו וקלטת שכבר שמענו מאות פעמים, נסענו לאכול את ארוחת הבוקר והבורקס שרק סבתא אוהבת יודעת להכין. באוויר היה ניחוח מיוחד של יום שבת בבוקר. אותו בוקר שלרוב התחיל בשעה 11:30 בצעקת בוקר טוב הדורשת "תקומי אנחנו רוצים לנסוע, כל המשפחה כבר שם!". עם אותו טלפון שואל "איפה אתם?" ואותה תשובה שאף פעם לא שיקפה את המיקום האמיתי שלנו אלא את המצב של "אנחנו בדרך, אנחנו עוד רגע-ממש מגיעים..." (למרות שעוד לא יצאנו מהבית). נפגשים, אוכלים, צוחקים ומקשקשים על מה שעבר עלינו בזמן האחרון.

לכל אחד יש איזה טעם בפה כשהוא חושב על תקופה מסוימת. תקופה שנזכרים בה בערגה נוסטלגית מלאת רומנטיקה. שגרת השבת התהפכה ולא הותירה שום זכר לאותן שבתות מהילדות. השעון מצלצל בטבעיות בשעות שפעם הייתי חוזרת מבילוי. בהתחלה כשרק השתחררתי מהצבא, הייתי קמה עם תחושה צינית של "למה מגיע לי כל הטוב הזה?". היום אני מחכה כל השבוע לריצת היין ושכרון החושים.

"איזה בוקר של כיף, איזה כיף שהיה לי הבוקר"... בתקופה האחרונה הקבוצה איתה אני רצה הפכה להיות להקה של אריות. אם תראו אותנו בשבת תחשבו שהמערכון של הגשש התחיל לרוץ. לכל אחד יש מה להגיד, מה להעיר, על מה להתלונן או לצחוק. אני מוצאת את עצמי רצה קילומטרים עם חיוך על הפנים. גם כי אין לי אויר וגם כי אנחנו לא מפסיקים לדבר. שטויות. הבדיחות הקבועות והבדיחות החדשות, ההקנטות ומשחקי הקצב כדי להתיש את מי שהעז להגביר, ברוכים הבאים לקרקס של רצי רמת השרון. כל אחד מאיר את הקבוצה באנרגיות. לכל אחד יש את המקום שלו והבדיחות ו"הפיצוצים" שיבוא בעקבות הגעתו או אי הגעתו לאימון.
 

בשבת האחרונה קבעתי עם החבר'ה לריצה. מצאתי את עצמי עומדת ומחכה בתקווה גדולה שלא פספסתי אותם. אחרי כמה דקות טובות הם הופיעו, איזו תחושת הקלה! יש ריצות שהרבה יותר קל לרוץ יחד, גם מנטאלית וגם פיזית. אחרי הריצות אנחנו יושבים לאכול, לדבר ובעיקר להשתחרר. ואיזה טעם יש למוזלי ביום שבת בבוקר אחרי הריצה הארוכה... לא הייתי מחליפה את השבת שלי בשום דבר אחר. כשיום שבת מגיע מתחיל השבוע.

מוקדש באהבה ענקית לכל החברים שכיף לי לבלות איתם זמן איכות.



 

  • צלם אותי

סגור