הבלוג של Brooks ID - שירה מנגן

| שתף |

שירה מנגן, מקבוצת ברוקס איי.די, היתה לפני עשר שנים אחד הכשרונות הבולטים בתחום הריצה. פציעה שתפסה אותה אילצה אותה להיעדר מעולם הריצה ליותר מעשור. היום היא מחליטה לבחור בריצה, וכותבת בבלוג מרגש על הבחירה וההתמודדות שוב עם העולם שהיא הכי אוהבת.

תאריך: 13/01/11, מאת: שירה מנגן

ריצה בבקשה

אתמול ישבתי שוב באותה מסעדה שאני כל כך אוהבת, ביקשתי את התפריט, וקראתי בו הכל.
מי שהסתכל עליי מהצד היה משוכנע שזאת הפעם הראשונה שאני שם. כי רק לאחר התלבטות קשה, החלטתי להזמין איך לא... את אותה המנה. בעודי יושבת ממתינה בציפייה לטעם המוכר הבנתי פתאום שכמו בתפריט, גם בחיים, הבחירה שלי בריצה היא די ברורה.

האמת היא שיצא לי להנות משני העולמות: העולם שבו הריצה תופסת חלק נכבד מהחיים שלי ומצד שני (שלא מתוך בחירה) גם מהעולם שבלי ריצה. אם אני מסתכלת בתפריט החיים שלי, מעיינת בו, היום אני מחליטה שוב: אני בוחרת בריצה.

תמיד אהבתי לרוץ. אני זוכרת שעוד בכתה ד' התחרתי לראשונה במירוצי שדה בירושלים. מי שהכניסה אותי חזק לעינייני הריצה וגם אימנה אותי זו המורה שלי לספורט בחטיבת הביניים והתיכון, אתי איינר.
אתי שרצה בעצמה, החליטה להשקיע בפיתוח של מספר תלמידים המותאמים לריצות בינוניות וארוכות, וכך, לפני 13 שנה, התאמנו בירושלים קבוצה של רצים. נהגנו לרוץ בכל מצב, בחום צהריי יולי בוינגייט, ובקור ובשלג של ינואר בירושלים.

אני יכולה להגיד שכל עוד רצתי, עד גיל 16, לא הבנתי איזה עולם מופלא פגשתי. ולמעשה רק בעקבות פציעה ותקלות נוספות שהשביתו אותי כמעט לעשר שנים למדתי להעריך את המתנה שקיבלתי - הריצה.
מבחינתי היכולת לרוץ הייתה מובנת מאליה, ורק לאחר שנפצעתי הבנתי שלריצה אין תחליף.
באותה תקופה שבה לא יכולתי לרוץ הרגשתי שאני חייבת להמשיך בפעילות ולכן לעולם לא נטשתי את הספורט.

תחילה, בחרתי בשחייה ובחדר כושר. אחר כך, עברתי לרכיבה על אופני שטח בעיקר בסופי השבוע הקייציים.
ובמשך הזמן גם נחשפתי לספינינג (לזה אני מכורה עד היום).
כל אלו היו פעילויות מהנות מאד, אבל אף אחת מהן לא הצליחה להוות תחליף לתחושת הריצה.
הייתי חולמת בלילות על ריצה במסלול, איך אני מרחפת מעליו בקלילות ובמהירות. התגעגעתי לריצה של הקיץ שבמהלכה נפלט חום מהכביש ישר לכפות הרגליים, לפסי השיזוף המוזרים שמשאירים הגרביים. ובימי החורף להרגיש את קנה הנשימה נצבט מהאוויר הקר, להתסכל תוך כדי תנועה על הגשם שיורד ישר לעיניים, ולשמוע את הקולות "קוויץ'-קוויץ', קוויץ'-קוויץ'" שנשמעים בכל צעד רטוב על הכביש.

בהתחלה נראה שהכל סביבי משתבש. מועדי הארוחות סביב האימון כבר לא היו חשובים, היות וכבר לא היה צורך "לתדלק" את הגוף. פתאום יכולתי לאכול גם מאכלים אחרים, כאלו שהיו עשויים להכביד עליי בזמן ריצה. בשעות הערב הייתי מבלה עם חברים, יוצאת עד מאוחר, מבלי לחשוב על כך שאחוש עייפות באימון למחרת. בנוסף, למדתי לאהוב את החורף, לנצל אותו עד תום על-ידי רביצה בבית מול ההסקה, כשספל הקפה בידי, ולהסתכל בסופה שבחוץ, מבלי לנסות להיות חזאית...או לפענח לפי גוון העננים וכיוון הרוח, מתי תהיה הפוגה בגשמים כדי לצאת לרוץ.

כל שנה מחדש, תהיתי האם יהיה זה החורף האחרון שאותו אבלה בפעילויות "אין דור"? לא הפסקתי להסתכל לאחור וניסיתי לחפש איפה טעיתי בדרך ומה הוביל אותי למצב הזה. האם יכולתי להימנע מלהגיע למצב הזה של הפציעה?
עיינתי בתוכניות אימון ישנות, והפכתי כל פיסת נייר שקשורה לריצה, עד שנתקלתי בגיזרת עיתון ישנה מגליון עולם הריצה (1999) בה כתב אורי גולדבורט בהקשר לתריסרון טבריה:
..."נערונת" שירה מנגן, חניכתו של יאיר קרני אשר בגיל 15 זכתה השנה כבר בנצחון שני ברציפות. כל כך הרבה כשרונות צעירים פרחו ואבדו בריצה בין הנערות בישראל- מי יתן ובמקרה של שירה מחכה עתיד שונה"...

במהלך כל התקופה המשפט של אורי לא הפסיק להתנגן לי בראש. ואי שם, בתוך תוכי, פיללתי שבאמת אחזור לרוץ ולהתחרות ביום מן הימים. לאחר שנים ונסיונות רבים לחזור לרוץ, בשנה שעברה זה קרה.
התחרתי לראשונה במירוץ עין גדי 2010. אני חייבת לציין את התמיכה הגדולה שקיבלתי מכל החברים הרצים ובמיוחד מאביחי גודמן (חבר מקבוצת ברוקס איי די) שעודד אותי וליווה אותי עד לקו הסיום. זה בהחלט היה רגע מרגש, ותחילתה או המשכה של הבחירה שלי.

מאז ועד היום, כבר שנה שלמה, אני עדיין מנסה לגשר על הפער שנותר בין אורח החיים שהיה לי בתקופת הריצה שלפני ההפסקה, לבין זה שעכשיו. אורח החיים שלי ללא הריצה השתנה לגמרי. התרגלתי להקדיש את רוב הזמן ללימודים ולעבודה. החלטתי ללמוד על הצד הטוב ביותר ספורתרפיה (שיקום פציעות ספורט) כדי לדעת איך לעזור לספורטאים אחרים שלא יגיעו למצב שהייתי בו. היום אני עושה את הכל על מנת לשלב את הריצה בתוך סדר היום שלי.
אני מודה שכמו שאני קוראת בתפריט במסעדה, ההחלטה לשלב את הריצה בסדר היום היא לא קלה, אבל היא ברורה וחד משמעית. לפעמים קשה למצוא את השעה המתאימה לרוץ. אם זה לפני או אחרי העבודה, להקפיד שארוחת הצהריים תהיה מרוחקת מהאימון, ולישון מספיק לילה קודם. ומה שנראה לי נכון, כיף וטוב לעשות, לעיתים קרובות נתפס בעיני אחרים כאיזה סוג של התעללות עצמית מכוונת.

החלטתי שעכשיו הגיע הזמן שבו אני רוצה לצמצם סופית את הפער, ולחזור ל"אי שפיות" מהתקופה ההיא, אבל המחשבה הזאת על לקום כל כך מוקדם, ביום היחיד שאני יכולה לקום מאוחר, קצת צורמת לי עדיין.
וכשאני שומעת מהחברים הלא רצים דברים כמו: "אבל למה כל כך מוקדם בבוקר? בשבת?!"
"אבל יורד גשם!וקר! וחושך!!!" אז אני חושבת על הקלות שבה אני יכולה להישאב חזרה לעולם של ״בלי ריצה״. לפעמים אני מתגעגעת לפינוק של להתכרבל בשעות הבוקר המוקדמות מתחת לפוך.
אבל היום אני סוגרת מעגל נוסף כאשר החלטתי שהחל ממחר אני הולכת על זה. החלטתי לרוץ בשבת בבוקר ריצה ארוכה, למרות הגשם. התקשרתי לאתי כדי לקבוע איתה. היא אישרה לי: ״ מחר בבוקר ב-8 בואדי", קבענו.

 

 

עוד על שירה מנגן - במסלול הפנימי

תמונת שער: עופר ביידה
 

סגור