הבלוג של Brooks ID - שירה מנגן: פרק שישי

| שתף |

לכבוד אליפות ישראל החלטתי לכתוב בלוג סיכום עונה. האמת שקצת קשה לי לסכם עונה בלי תחרות משמעותית אחרונה כמו זו, או תחרות מטרה אחרת שהצבתי לעצמי ובכל זאת אנסה...

תאריך: 15/06/12, מאת: שירה מנגן

העונה התחילה ברגל ימין, בכמה ממרוצי הכביש הוכחתי לעצמי שאת גבול ה - 40 דק' (שאותו לא ראיתי כבר 13 שנה, מגיל 15) אני יורדת שוב בלי היסוס, גם כשהייתי חולה, מה שגרם לאופטימיות לגבי המשך העונה.

אך עד מהרה, השילוב בין מוטיבציה גבוהה, וחזרה לאימונים טובים לאחר המחלה, הובילו לפציעה באמצע ינואר. את הפציעה גררתי שישה שבועות, שבמהלכם שרדתי כמה אימונים עיקשים עד למרוצי שדה. לאחר התחרות הושבתתי שישה שבועות נוספים, ובאותה תקופה עד אחרי מרתון ירושלים יכולתי לספור את מספר הריצות על כף יד אחת. לא הגיע אפריל וכבר חליתי שוב, הפעם ביתר עוצמה.

לב העונה שכלל את תחרויות הליגה הבינאגודתית הוביל אותי למסלול, מבלי שבכלל דרכתי עליו באימון. וכך, עליתי לראשונה על שטיחי הרקורטן בליגת ניו באלנס. אפשר היה לנחש את ההרגשה שהייתה לי בתחרות בסוף ריצת ה - 1500מ' שנתתי בה הכל, כאשר זכיתי לראות תוצאה בינונית על הלוח (וזו באמת מחמאה למספרים שהיו שם)... רבע שעה לאחר חציית הקו, הייתי צריכה לגרד את עצמי לכיוון איצטדיון האימונים, ולעשות שחרור. זה הדבר האחרון שהתחשק לי לעשות. זהו, סיימתי את העונה, רציתי להגיד, אבל בסערת הרגשות אפילו מילה אחת לא יכלתי להוציא. עונת מסלול 2012 נפתחה ברגל שמאל.

בחיי האישיים למדתי שאסור להגיד אף פעם "יותר גרוע מזה לא יכול להיות". אבל תהיות כמו "מה אני עושה כאן עכשיו?" בהחלט היו לי.
לפעמים כשהראש כל כך למטה, צונח ממליון מחשבות, דווקא אז הכיוון היחיד שאליו הוא יכול לנוע הוא למעלה.

"את עושה איתנו שליחים, כן?" צעקה לי אולה דור לעבר הטריבונה שעליה רבצתי. הרמתי את הראש: "מה?! ממש לא, אני סיימתי את התחרות וגם את העונה!"
פתאום הופיעה סווטלנה: "נו, את חייבת לעשות את זה בשביל הקבוצה, אף אחת כאן לא תרוץ יותר מהר ממך, והקבוצה יכולה להגיע ראשונה, קדימה!"
תהרגו אותי, אבל תופעות מוזרות קורות בליגת ניו באלנס, לא רצתי ספרינט אחד השנה, ובכל זאת הפכתי בין רגע לרצת 400 (לפחות לא ביישתי את המאורע).
מבלי להמעיט בערך עצמי זו באמת סיטואציה מוזרה, שמתארת את מצב האתלטיקה בארץ. את הנסיבות כנראה יהיה קשה לשנות, ואף על פי כן, מאותו היום הבנתי את הכוח שאנחנו נותנות אחת לשניה כקבוצה (מכבי ראשון). הגענו ראשונות באליפות ישראל 400*4 כריסטינה, אולגה ואולה ואני, ובראש הטבלה בליגה.

השנה, בעקבות השתלשלות האירועים, סיגלתי נקודת מבט שונה על היריבות בין הבנות בתחרויות - בין הקבוצות ובתוך הקבוצות. הבנתי אילו פערים יכולים להיות בין הבנות הבוגרות לצעירות ובין הבוגרות לבוגרות, הסיבות הן שונות, הדינאמיקה היא כל כך גדולה, וההפתעות לא נגמרות.
שלוש בנות בקבוצה (שזה בערך 25-30% מהקבוצה שמביאה ניקוד משמעותי) בהריון (מזל טוב!). עוד כמה פצועות, חולות, מגויסות, ואנחנו למרות הכל, עתידות לנסוע לגביע אירופה למועדונים (מתברר שלא רק עליי עברה תקופה מוזרה...).

מועד התחרות - גביע אירופה למועדונים התקרב, ואני משכתי ריצה אחת בשלושה ימים בלחץ בחודש האחרון כדי לשמור על הגחלת.

הנסיעה המייגעת לסלובקיה היתה הזדמנות טובה עבור כולן להכיר אחת את השניה, צעירות וותיקות, ובעיקר לחלוק ולדון בנושאי בנות. מיעוט נשים באתלטיקה הישראלית ניכר במיוחד בשנים האחרונות, ולדעתי, היציאה לתחרות כקבוצה תורמת לא מעט לספורט הנשים בארץ.
ההזדמנות להשתתף בתחרות בינלאומית מבלי להשיג קריטריון אישי מדרבנת את הקבוצות השונות. השנה מכבי חיפה והפועל חולון נתנו פייט יפה לקבוצת מכבי ראשון. הנסיעה לתחרות בינלאומית גם מגבירה את המוטיבציה בתוך הקבוצה - הרמה בדרג הנמוך (Group B) גבוהה ביחס למה שאנחנו רגילים לראות בארץ, ועם קצת עבודה ניתנת להשגה בהחלט. הבנות הבוגרות שואפות גבוה יותר, ומהוות מודל חיקוי לדור ההמשך לאורך כל השנה. העידוד הבלתי פוסק בתוך הקבוצה ביום התחרות, וריצות השחרור המשותפות בבוקר, נותנות אווירה של "יש אתלטיקה בארץ".

לסיכום, תמצית העונה באה לידי ביטוי באליפות ישראל בשליחים. בתחרות בסלובקיה נתתי מעצמי חזרה על כל מה שהקבוצה העניקה לי.
בימים האחרונים, כשרוב האתלטים היו עסוקים בהכנות לאליפות ישראל, אירופה, אולימפיאדה(?) אני ניסיתי למצות את הפגרה עד הסוף ולחדש כוחות. עברתי בדיקות רפואיות מקיפות, שאמורות למנוע תקלות דומות בעתיד, ועכשיו רק נשאר לי לקוות שהעונה הבאה תהיה מוצלחת יותר גם באופן אישי.
 

  • שירה מנגן

    צילום: טלי שיאצו דיגיטלי

  • ריצת השליחים (מימין: שירה מנגן)

    צילום: עופר ביידה

סגור