הבלוג של Brooks ID - שירה מנגן, פרק רביעי

| שתף |

"בשישי בערב בדיוק במעבר הזמן הזה שבין חול לקודש, הרחוב הסואן עמוס האוטובוסים והולכי הרגל החוזרים מהשוק הפך לגן עדן. רוב שנות חיי גרתי בירושלים, ואף פעם לא זכיתי לחוויה שכזו". שירה מנגן מספרת על הריצה בירושלים.

תאריך: 21/10/11, מאת: שירה מנגן

My (Rail) Way

ה-1 בספטמבר, יום חזרתם של הילדים לבתי הספר הוא אחד הימים הקשים עבור ירושלמי ממוצע שנוהג לצאת מהבית בשעות הבוקר, ולא רק ברכב. כבר ב -7 בבוקר ניתן להבחין בכמויות אדירות של רכבים על הכבישים, של אלו שמשתדלים להימנע מהפקקים הצפויים בסביבות 8, הנמשכים יותר משעה.
עשן כלי הרכב, ועשרות האנשים שממתינים לאוטובוסים וחוסמים את המדרכות, הפכו את הריצה שלי השבוע למקרטעת ולא מהנה במיוחד.
החלטתי שאני חייבת למצוא פיתרון מתאים למצב החדש. אחת האופציות הייתה לקום מוקדם יותר, אבל בתור מי שקמה לא פעם בשבוע לריצה לפני 5 בבוקר בדרך לעבודה, שללתי אותה מיידית. ולגבי ריצה בערב...בדיוק עברנו לשעון "חורף", אז האפשרות הפחות גרועה היא לרוץ בערב בחושך.
ובכל זאת, אין טוב בלי רע- למדתי להעריך את ירושלים, במיוחד בזכות יום שבת. כל שבוע אני מחכה בציפיה לשבת בבוקר כדי לרוץ דווקא במרכז העיר, כשיש שקט תעשייתי, האוויר נקי, והדרכים הריקות מחכות למי שיעבור בהן.
למה לא כל יום שבת ?...

לאחר התלבטויות ונסיונות לחיפוש אחר "הזמן המתאים" לרוץ השבוע, יצא לי לרוץ בשש בערב אחרי העבודה. לרוב אני נוהגת לרוץ במסלול קבוע, ונמנעת מלצאת לבד בחושך, אך הפעם לא היה לי זמן אחר.
זה היה ערב יום שישי, וחשבתי שכדאי שאעבור ברחובות ראשיים שבהם עוברים אנשים, כדי להימנע ממצבים לא נעימים, שכן לא מומלץ לבחורה להסתובב לבד ברחובות חשוכים או בגנים ציבוריים שוממים.

רצתי ממקום עבודתי שבמלון ממילא, דרך תוואי פסי הרכבת הקלה שבנייתה הושלמה לא מזמן, העובר בין היתר ברחוב יפו. באותה ריצה, בשישי בערב בדיוק במעבר הזמן הזה שבין חול לקודש, הרחוב הסואן עמוס האוטובוסים והולכי הרגל החוזרים מהשוק הפך לגן עדן. רוב שנות חיי גרתי בירושלים, ואף פעם לא זכיתי לחוויה שכזו.

הדרך המשובצת אבנים מסותתות, ועמודי תאורת הרחוב לצד המרפסות בשולי הרחוב, נראו לי כמו חלק מאירופה. לרגע חשבתי שאני נמצאת במקום אחר, שאני חולמת. הדבר היחיד שהסגיר את זה שאני עוד כאן, בירושלים, היה השקט. הרכבת לא פועלת בשישי בערב, והתחבורה בכל העיר דלילה. ירושלים בסוף השבוע הופכת למעין עיר רפאים. באותו הערב, שהיה בשבוע שלפני יום כיפור, הייתה תחושה מיסטית מיוחדת.
דתיים הולכים עם ציצית לבתי הכנסת הסמוכים, כיתובים בסגנון "נחמן מאומן" בכל פינה, ובאזור השוק הבחנתי בריח המבחיל של הכפרות המוכר לי עוד מילדות.

בילדותי גרתי בשכונת נחלאות שליד שוק מחנה יהודה, (בסמוך לגן סאקר). בשכונה מלאת הסמטאות היו הרבה נרקומנים ועבריינים. בתור ילדה קטנה אם חזרתי מבית הספר או מחוג בשעות הערב, הייתי רצה כמה שיותר מהר הביתה. תמיד היה בי פחד שמא מישהו עוקב או רודף אחריי, למרות שזה מעולם לא קרה. בדיוק מאותה הסיבה בחרתי לעבור במקומות ראשיים מוארים, כדי להימנע מהתחושה הזו.
כמובן שבאותו הערב, המצב היה שונה לחלוטין, לא רציתי שהריצה תיגמר.
המשכתי בריצה על פסי הרכבת, מנסה לספוג כל פיסת מידע מהסביבה, מהמקום שבו אני נמצאת. רצתי מול השמש השוקעת שנראתה מעבר לגשר המיתרים, ונשימתי נעתקה, ולא מהעליות שהיו בדרך, אלא מהנוף המרהיב שיצא לי לראות בכל מקום שבו עברתי.
לבסוף התחברתי למסלול הקבוע שלי, וחזרתי הביתה כשאפי מלא בריחות של אוכל שבושל בשישי, עם טעם של עוד. מתברר שאני עוד לא לגמרי מכירה את העיר, כנראה שיש עוד ימים ועוד שעות שבהם המקומות שניראים לכאורה לא סימפטיים לריצה צריכים לקבל הזדמנות נוספת, כדי שיוכלו לגלות אופי אחר.

רוב הרצים (כולל אני) נוהגים לרוץ במסלול קבוע, שנבחר בדרך כלל על פי כמות הרמזורים, עליות, חברים וכו'.
המסלול הקבוע שלי, עד היום, מכונה בפי הרצים הירושלמים "המסלול של ה11" או ה"סיבופלצת" ע"ש פסל המפלצת הניצב באמצע המסלול בקריית יובל. אותו "חרשתי" מכל הכיוונים, בכל מזג אוויר, בכל מיני קצבים, בכל מיני מצבי רוח, עם כל מיני חברים, ובעיקר לבד, וגם אם לא יוצא לי לעבור בדיוק דרכו, אני ממשיכה לשלב חלקים ממנו ברוב הריצות שלי.
את ה"מסלול הקבוע" של כל אחד מאיתנו מאפיינים כל מיני דברים מיוחדים, שרק אנחנו יודעים עליו.
למשל: איפה החריצים והמהמורות במדרכה, איזה חלקים באבני השפה של המדרכה לא צבועים, אילו מכוניות חונות לצד הדרך, מהו המרחק מנקודה לנקודה אחרת- גם אם הנקודה היא עמוד חשמל מבין רבים.
בכל מקום שבו אנחנו עוברים- הריחות משתנים משעה לשעה, מעונה לעונה, משנה לשנה, וזה מעלה בכל אחד מאיתנו זכרונות שונים. מסלול אחד יכול להיות מסלול של הרבה רצים, בעוד שהתחושות והמחשבות שהוא מעורר בנו, אישיים. לכן אני קוראת לזה My Way.

אתמול רצתי לפנות בבוקר לעבודה, החלטתי לשלב את "המסלול של ה 11" עם המסלול החדש: "מסלול הרכבת הקלה". הייתי סקרנית לטעום חוויה טובה אחרת. וזה קרה. בדרך, בבית הכרם, פגשתי פרטנרית חדשה, בלי להוציא מילה, הבנתי שהיא שם קבוע באותה השעה. רצנו ביחד כל הדרך, היא משיגה אותי החוצפנית! אני מגבירה ומגיעה אליה לפני שהיא שוב מנסה לברוח. בבוקר היא מהירה, בצהריים ובערב- פחות (כך טוענים). שקטה, חמקמקה ולא מתחשבת, אבל תמיד עיקבית היא הרכבת. כך התחיל עוד יום מוצלח בריצה, וברור שאימצתי My Way חדשה על ה Railway.
 

  • צילום: טלי שיאצו דיגיטלי

סגור