הבלוג של Brooks Id - אביחי גודמן, פרק שישי

| שתף |

השבוע בבלוג של Brooks Id אביחי גודמן מסכם את עונת מרוצי הכביש ומזמין את כולכם לעודד את הרצים בריצת 5000 מ' על המסלול בהדר יוסף בשבת הקרובה.

תאריך: 18/05/12, מאת: אביחי גודמן

תפסת מרובה?

הבטחתי לעצמי, שבפעם הבאה שמגיע תורי לכתוב את הבלוג, אזכיר את הבעייתיות הקיימת בצפיפות היוצאת דופן של רצים במרוצי כביש רבים, אשר חוסמים את הדרך וגורמים לרצים להאט ולהיתקע האחד בשני. צפיפות זו נובעת משתי סיבות עיקריות במרוצים השונים:
1. צפיפות רצים בשל קטעים בתחרויות הכביש בהם רצים הלוך וחזור באותה הדרך. כשזה מתרחש, הרצים שהסתובבו ראשונים נתקלים במסה של רצים שבאים מולם, ובעקבות כך צריכים להאט, לרוץ בזגזגים ולסבול מהיתקלויות רבות ברצים שבאים ממול. כמובן שזה מפריע לכל הרצים, למהירים ולאיטיים כאחד, לרוץ בחופשיות על המסלול ולהתרכז בריצה. דוגמא טובה לכך היא ריצת ה-10 ק"מ במרתון טבריה, בו יש מסלול הלוך חזור ומספר גדול במיוחד של משתתפים (חיילים ברובם) על פני כביש ברוחב שני נתיבים. נדמה לי שבכל שנה שאני משתתף במרוץ הזה, אני נדהם מחדש לראות, כ-ק"מ אחרי נקודת הסיבוב, שובל של רצים שבאים מולי בדרך להתנגשות חזיתית. בקטעים מסויימים אלפי הרצים מתפרשים על פני כל רוחב הכביש ומותירים תחושת חוסר אונים. לרוב אני מוצא את עצמי צועק כל הדרך לרצים להיזהר ולפנות את הדרך תוך כדי ריצה בזיגזג בין האנשים ולתוך השוליים, כל זאת בניסיון לשמור על מהירות ולקבוע תוצאה טובה.

2. צפיפות רצים בשל ריבוי מקצים שונים. במירוצים רבים נוהגים יותר לאחרונה לשלב מקצים רבים בתוך התחרות ולנתב אותם כך ששניים (או יותר) מקצים שונים יגיע לשער הסיום באותו הזמן. תופעה זו גורמת לתסכול כאשר הרצים המהירים של מקצה אחד מגיעים לקטעי הסיום ביחד עם הרצים האיטיים של המקצה הקודם, שבדרך כלל מאוד צפופים ומפריעים לרצים המובילים לרוץ בחופשיות, במאבקים מול הזמן או המיקום. כך קרה לי במקצה -10 ק"מ של מרתון ירושלים השנה (שאני אגב מאוד אוהב את התחרות הזאת כפי שכתבתי בבלוג קודם וחושב שהארגון וההשקעה בו מרשימה ביותר). התקרבתי לק"מ האחרון של המירוץ כשאני מצמצם את הפער מ-2 הרצים שהיו לפני, וחיכיתי לק"מ האחרון - בכדי לנסות להדביק אותם בישורת הארוכה. לתדהמתי, כשהגעתי לישורת האחרונה לאורך גן סאקר, מצאתי את עצמי נכנס לתוך שובל עצום של רצים שהיו בדרך לסיים את חצי המרתון. ושוב פעם אותו סיפור- ריצה בזגזגים, צעקות והתקלויות באחרים. כל זאת תוך כדי ניסיון לרוץ הכי מהר במאבקי מיקום אחרי הרצים לפני (שכמובן סבלו מאותם קשיים). לאחר התחרות הרגשתי כל-כך מתוסכל שרצים משקיעים כל כך הרבה מאמץ בהכנה לתחרויות, ופעם אחרי פעם נתקלים בבעיה שאי אפשר לרוץ בחופשיות לאורך הדרך במרוצי כביש שונים. זה לא צריך ולא חייב להיות כך.

אמנם אני מבין שרבים ממארגני התחרויות מונעים בעיקר משיקולים כלכליים ומעוניינים בעיקר בהמוני רצים ונרשמים ופחות באיכות התוצאות ותנאים טובים לקביעת שיאים, אך נדמה לי שהבקשה לרוץ בחופשיות בתחרות ריצה היא בסיסית ביותר וכדאי לחשוב על פתרונות בשביל לאפשר זאת. אפשר למשל לשים קונוסים במרכז הכביש בדרכים שהולכים הלוך חזור, כך שכל צד יהיה חד סטרי. במרוצים עם ריבוי מקצים- ניתן לתאם את שעות הזינוק כך שלא יסיימו יחד או לפצל נקודות סיום. לדעתי האישית, יותר משני מקצים עיקריים בתחרות, זה מוגזם. צריך לתת את הכבוד לכל מקצה של תחרות ובמרתון ירושלים (כדוגמא) המסתכלים מהצד לא יכלו אפילו לדעת שמנצחי תחרות ה-10 ק"מ הגיעו שכן הם נבלעו בתוך רצי החצי מרתון.

עכשיו אחרי שסיימתי להתלונן על מירוצי הכביש (הרי הבטחתי לעצמי) ובדיוק כשעונת מירוצי הכביש מסתיימת, אני יכול להתרכז בחלק העיקרי של העונה שלקראתו אני מתאמן ומצפה- עונת המסלול. במסלול כל התקלות שהזכרתי לא יכולות לקרות. במסלול זו הריצה הנקייה, המהירה והאהובה עלי. אפשר לרוץ בו בחופשיות והדבר היחיד שיכול לעצור אותך מלרוץ מהר יותר זה עצמך.
ביום שבת מתקיימת תחרות ה-5000 מטר בליגה הבין אגודתית. אין ספק שרמת הרצים השנה השתפרה מאוד עם הצטרפותם של הרבה אתלטים צעירים ומהירים, שהצטרפו לאתלטים המוכשרים הקיימים, והפגינו הרבה תוצאות יפות בריצת ה-10,000. שיפור זה מבטיח רמה גבוהה במקצה ה-5000 ויכול לספק הזדמנות טובה לכל הרצים לקבוע תוצאות איכותיות. למקום ה-2 שאליו הגעתי ב-5000 מ' של השנה שעברה כנראה שלא אגיע השנה, אפילו למקצה הראשון בקושי התברגתי ואת האימונים הספציפיים ל-5000 בדיוק התחלתי (כשהתכנון הוא להגיע לשיא באליפות ישראל). אבל מה שחשוב הוא שיש מוטיבציה וניצוץ בעיניים. וכשהניצוץ קיים- הכל אפשרי.

נותר רק לקוות שלא ניתקע בשובל רצים של מקצה אחר...


 

  • אביחי גודמן (ראשון) על המסלול

    צילום: דניאל קמחי

סגור