הבלוג של Brooks Id - איתי גלזר: פרק שישי

| שתף |

השבוע בבלוג של Brooks Id איתי גלזר מנסה להבין למה הוא מסיים את העונה מוקדם מהצפוי ללא התקדמות ממשית בריצה. המסקנה: יש תשובה ועכשיו צריך פשוט להירגע...

תאריך: 13/07/12, מאת: איתי גלזר

בעל כורחי סיימתי את העונה מוקדם מהצפוי, עם הרבה רצון ומוטיבציה, אך ללא יכולת פיסית ומנטלית להמשיך באימונים עצימים. למעשה, עד לא מזמן, אפילו ביצוע ריצה קלה היה גורר תחושה רעה לכמה ימים. מעבר לגורם פיסי שייתכן והשפיע עלי במהלך העונה (אני עדיין בבירור רפואי), אני משער שאחד הגורמים שכנראה "תרמו" לתחושות שלי הוא דווקא במישור המנטלי- מעין "העמסה רגשית" שחוויתי השנה. השנה האחרונה, לאחר מספר שנים מוצלחות, התאפיינה ביתר מוטיבציה ומוכוונות מטרה, אמוציונליות, משוב עצמי שלילי חזק מדי לאימונים/מדדים גרועים ומשוב עצמי חיובי חזק מדי לאימונים/מדדים טובים. 

הרהרתי על כך רבות וניסיתי להבין מה הוביל אותי לאותה "העמסה רגשית" ומדוע זה יצר עומס כה גדול דווקא השנה?

כי הריצה נעשתה חשובה. ככל שמשהו נהיה חשוב ומרכזי יותר, הוא משרה יותר "סטרס". ה"סטרס" הוא לאו דווקא במובן הרע, שכן הסטרס הוא מה שיוצר את הגירוי להשתפר, אך בכמויות גבוהות מדי הוא עלול ליצור אפקט שלילי. אז כן, הריצה השנה חשובה לי יותר מבשנים קודמות ובאופן טבעי, אימונים טובים נותנים לי משוב חיובי חזק יותר ולהיפך... גם החשיבות להתאוששות ושינה עלתה ולעתים נוצר מצב אבסורדי שבו אני ישן פחות טוב ופחות שעות פשוט בגלל שזה חשוב לי יותר... דוגמא נוספת היא מידת ה"גמישות" המנטלית- אם נכנס לי אירוע שגורם לי להפסיד אימון למשל, אני אשקיע יותר משאבים לנסות לפתור את הקונפליקט ואגיב במעט יותר אמוציות משנים קודמות פשוט כי זה יותר חשוב לי.

כי השנה ידעתי יותר (מדי). או במילים אחרות- גירוי יתר ובקרה עצמית מוגזמת.
בשנים הראשונות לאימונים, הכל לכאורה פשוט יותר. יוצאים ל 40 דק' בחוץ. הקצבים לא אומרים הרבה, דופק גבוה= מתאמץ, דופק נמוך= לא מתאמץ. ריצה זה ריצה, ולא הרבה יותר מזה...
עם השנים עברתי תהליך:
- המודעות העצמית השתפרה ואיתה היכולת לקלוט ולנתח רגשות ותחושות שפעם היו שקופים עבורי
- אני מבין יותר בריצה ולכן מבין יותר את הנתונים המדידים מהאימונים שפעם גם הם היו שקופים עבורי.
- יש לי יותר מוטיבציה ורצון ללמוד ולכן גם למדוד ולבקר את עצמי יותר משנה לשנה.

התוצר של התהליך הזה הוא שכיום אימון אינטרוולים טיפוסי, למשל, כולל רף אינסופי של גירויים שגורם למוח "לטחון": אני יוצא לריצה אחרי פולחן קבוע של אוכל, שתייה, קפה. אני מקבל נתונים לגבי דופק מנוחה בשכיבה, בעמידה לפני הריצה, אני מסתכל בשעון לראות את קצב הריצה ואת הדופק במהלך החימום, משווה אותו לדופק המאפיין את הקצב ביתר הריצות ומעריך את כושרי ואת רמת העייפות, מנתח את התחושות- התרגשות, עייפות מנטלית, עוררות. מבצע מתיחות ותרגילים, מקבל מידע לגבי מידת האלסטיות, הכוח. מבצע מתגברות ומעריך את רמת העייפות על פי מספר הצעדים במרחק נתון. מתחיל את החלק האיכותי, מנתר את העייפות בתוך האימון שכן אני יודע איך אני אמור להרגיש בכל שלב באימון, מנתח תחושות- קשה לי יותר מבדרך כלל? איך ההרגשה ביחס לאימונים דומים? התנועה חלקה, הגוף משוחרר? אני שולט בקצב או נשלט? בודק את הדופק בקטעים המהירים, דופק בין המנוחות...

כשאני מסיים, אני עובר על הקצבים במהלך האימון ומשכי המנוחות ומעריך את כושרי ברזולוציות של שניות בודדות לק"מ (כי אני כבר מכיר אימונים קודמים ואת כושרי בעת ביצוע אותם אימונים). ויש את הגירויים המחשבתיים בשעות שאחרי אימון- הערכת כושרי הצפוי, כיול מחדש של הציפיות לתחרות הקרובה, להמשך העונה ואף ברמה הרב שנתית. אימון טוב או גרוע במיוחד יוצר גירויים חזקים יותר.
המוח בסיום יום כזה, מוצף בכמות אדירה של מידע וגירויים שמצד אחד עוזרים "לנהל" בצורה אינטיליגנטית את האימונים אך גם מעמיסים מנטלית.

נוסף על כך, אני מקבל "מידע" באופן אוטומטי ולא רצוני מכמעט כל פעולה או תחושה - אם זה כשאני עולה מדרגות ומרגיש קצת עייפות, כשאני קם בבוקר עייף מהרגיל, או שקשה לי להרדם בלילה, אם ההתנהגות שלי שונה מהרגיל- מתעצבן יותר בקלות או חסר מנוחה, אם אני רגיש יותר לחום או קור וכו'.

אז מה עכשיו? בתקופה האחרונה ניסיתי לחשוב אילו שינויים אצטרך לבצע בשנה הבאה כדי להקטין את העומס המנטלי. על פניו הנוסחה פשוטה: העומס המנטלי =כמות הגירויים המנטליים X מידת העומס שיוצר כל גירוי. ולכן כל שאני צריך לעשות זה להקטין את שני המרכיבים... לרוץ פחות עם דופק, למדוד פחות את קצבי הריצות, לבצע פחות אימונים מדידים (באצטדיון) ויותר אימונים לא מדידים (פארטלק בחוץ), לזרוק מדי פעם על הכללים, הפולחנים והחוקים שיצרתי לעצמי ולהכניס קצת "ערפל" לנתונים המדוייקים שאני כל כך רגיל אליהם.

על מידת העומס שיוצר כל גירוי יהיה קשה יותר לשלוט, בעיקר עקב מרכזיות הריצה עבורי. אך אני מאמין שה"כאפה" שקיבלתי השנה (בכך שהשקעתי משאבים מנטליים רבים באימונים שבסוף רק פגעו בי) קצת תכניס אותי לפרופורציה לגבי הגישה לאימון ותגרום לי להגיע רגוע יותר.

בשנה שעברה, בעת התאמנתי בלונדון, נהגתי למדוד דופק בעמידה ובשכיבה כדי לבדוק את רמת ההתאוששות שלי. הדופק בעמידה היה גבוה מאוד (כ 70-80) כמעט כל הזמן ובתיאוריה הצביע על היעדר התאוששות על גבול אימון-יתר. לאורך כל התקופה, מדדתי את הדופק כמה פעמים ביום, כל פעם מתאכזב מחדש מהערכים הגבוהים. יומיים אחרי התחרות האחרונה הערכים צנחו למתחת לרמתן הרגילה... לא רק שהדופק נתן מידע ריק מתוכן, הוא יצר סטרס כרוני לאורך כל התקופה שהעלה עוד יותר את הדופק, וכן הלאה.... בדיוק את הגורמים האלה אצטרך ללמוד לנטרל.

Don’t over annalize, ריצה זה פעולה פשוטה- אם עובדים נכון, חזק ובעקביות- משתפרים. את המנטרה הזאת אנסה להחדיר לעצמי במהלך השנה הבאה כאשר הפעם אשתדל להיות חכם יותר בכך שאדע פחות, להיות ממוקד יותר בכך שאתפזר מדי פעם ובעיקר פשוט להיות מהיר יותר...
שיהיה קיץ חם ומגניב לכולם!
 

  • איתי גלזר, מתוך קטלוג ברוקס

    צילום: טלי שיאצו דיגיטלי

סגור