הבלוג של Brooks ID - לוריס מנדלוביץ

| שתף |

מה יותר קשה, לרוץ מרתון או לעמוד ולצפות בו מהצד? תתפלאו, אבל ללוריס בתקופה האחרונה הרבה יותר קשה לעמוד מהצד. בבלוג של Brooks ID, מספרת אלופת ישראל בריצת מרתון לשנת 2010, איך מרגישים שלא רצים. אבל היא מבטיחה שהיא עוד תחזור.

תאריך: 07/01/11, מאת: לוריס מנדלוביץ

השנה, בפעם הראשונה, אף על פי שאני נמצאת עמוק בתוך המירוץ, להבדיל משנים קודמות, אני יושבת בתוך מכונית. במקום לרוץ מרוכזת בקצב שלי כדי להשיג שיא אישי, אני עם מבט מרוכז פונה לרצים בחוץ כדי לזהות את הפנים המוכרות, אלו של רצים שאני מכירה שנים ואלו של חבריי הנהדרים בקבוצתי האוהבת והתומכת BROOKS ID . איך אפשר לקשט את הפנים עם חיוך ענק ולתת מילים של עידוד לכולם כשבפנים אתה בוכה בכי כואב.
 

I AM A RUNNER 

אני רצה, אני מתכוונת - אני רצה באופיי, ולא עוד "אדם שרץ". זו לא הפעם הראשונה שלי שאני בתוך מירוץ. הצעדים...הנשימות....מנגינה כל כך מוכרת. תחושת "הביחד" של הרצים כל כך מוכרת ונעימה לי. כולם מרוכזים. חלקם מרוכזים בשאיפה לשיא האישי, מקווים שכך יקרה להם בקו הסיום, שומרים על הקצב שקבעו לעצמם שיביא להם את הסיפוק, מתאמצים, שואבים כוחות נפשיים עמוק מבפנים. וחלקם מתמקדים רק לסיים את המרחק החדש להם. אבל לכולם המשותף הוא האהבה לריצה!!

אני עומדת בצד הכביש וצועקת לכולם להשאר בפוקוס...עוד קצת...רק עוד 2 ק"מ..., ונדמה לי שהמבט שלהם אומר: "קל לך לצעוק מצד הדרך כשאת לא עייפה ולא מבינה מה אנחנו שמתאמצים כל כך מרגישים ברגע זה...". חלקם וודאי לא מכירים אותי. הם לא יודעים שאני אחת מהם. אני גם רצה. הם לא יודעים שיותר קשה לי לעמוד כאן ולא לרוץ מאשר לצאת לריצה, להזיע ולהתאמץ איתם. הריצה, שהיא חלק גדול ממני, חלק של היום- יום שלי, שומרת עליי מאוזנת ובשליטה על כל הדברים בחיי - עכשיו היא איננה.

אני זוכרת את הימים שהייתי קמה לפני הציפורים, לתוך החושך של הבוקר החדש והנקי, ובשקט מתלבשת, שותה קפה, אוכלת טוסט עם דבש ויוצאת לתוך השלווה שבחוץ. עכשיו זה מרגיש כמו חלום, כאילו שייך למישהו אחר. בזמן שהרצים חולפים מולי אני שואלת את עצמי בלב, האם יגיע הבוקר הזה שאני שוב, ככה בנונשלנטיות, אצא החוצה לפעילות שמביאה לי כל כך הרבה שמחה וסיפוק, בלי הדאגה שהכאב נמצא שם ומחזיר אותי הביתה צולעת, כואבת, בוכה ומיואשת אחרי מעט קילומטרים .

אני מדמיינת את עצמי בק"מ ה-38 בתוך המרתון. קשה...אבל אני יודעת שיש לי את היכולת. היכולת לשאוב כוחות ממעמקי נפשי, להתרכז, להשאר חיובית ולעשות מה שאני צריכה לעשות. כולי מרוכזת במטרה.
על מנת לחזור אני יודעת שאני חייבת, פשוט חייבת, להחליט שזה מה שהולך לקרות ולבצע כל מה שצריך: טיפולים, חיזוק וכל דבר שיוכל לעזור לי להחזיר את הגוף למצב בריא וחזק. אני יודעת אבל יותר מהכל שמה שהכי חשוב זו הגישה.

תסכול היה יכול לגרום לי לוותר, להרים ידיים ולהגיד: מספיק ! אז לא ארוץ! אבל במקום לנהוג כך אני בוחרת להמשיך להיות מרוכזת במטרה לחזור לעצמי, וממשיכה להיות חיובית. אני יודעת בפנים שהכל יסתדר.
זו הדרך היחידה. כי אם הייתי נותנת מקום למחשבות השליליות, שפקדו אותי בעת שצפיתי ברצים העוברים מולי כשאני לא איתם, המחשבות האלו היו מושכות אותי למטה ומשאירים אותי ריקה מהאנרגיות שאני צריכה כדי לרפא את הגוף הפצוע.

אני יודעת שבחיים כל דבר מגיע לסיומו. ובגלל זה אני יודעת שגם תקופת הפציעה תסתיים ואז אחזור לרוץ.
אחזור לריצה הקלה בשבילי השדות, בתחושה המיוחדת שלי עם הטבע, לזמן ה"לבד", לשמוע את הצעדים שלי רוקעים בקצב בשביל, להרגיש את הצינה של השכם בבקר.
אחזור לריצה המאומצת של אימון האינטרוולים באצטדיון בהדר יוסף עם עמית. כמו בכל פעם שהוא מקריא לי זמנים בסוף כל הקפה, להקשבה ולדאגה הייחודית שיש לו בתור מאמן כלפיי.
אחזור לריצת הטמפו בתוך פארק הירקון ושוב אהיה ממוקדת באתגר לסיים בזמנים טובים יותר ושוב אכין את הגוף למרתון הבא בשאיפה שהקצב יבוא בטבעיות.
אחזור לריצות הארוכות בבקרי ימי שבת בלווי בעלי היקר, שכל כך מפרגן וכל כך מעודד, שדואג לי שאני לא רצה, ודואג לשלומי כשאני כן רצה ושמח בהצלחותיי כשותף אמיתי לדרכי.
אחזור לתחושת הבריאות, האושר, החופש. אחזור להתחרות, אחזור לקבוע לעצמי אתגרים חדשים, אחזור להשיג שיאיים אישיים חדשים. אחזור סוף-סוף לרוץ!

 

עוד על לוריס מנדלוביץ - במסלול הפנימי
 

 

תמונת שער: טלי שיאצו - דיגיטלי ,מתוך קטלוג ברוקס.
 

סגור