לוריס מנדלוביץ - פרק שני

| שתף |

השבוע בבלוג של Brooks ID לוריס כותבת פרק שני, על החזרה מהפציעה הלא פשוטה ועל ההתלבטות, האם לחזור להתחרות? מה שבטוח, היא לא מפסיקה לרוץ.

תאריך: 01/04/11, מאת: לוריס מנדלוביץ

Two roads diverged in a wood, and I"
I took the one less traveled by
."and that has made all the difference

The road not taken”- Robert Frost"


הוא מתרגש, קופץ משמחה במחשבה על הפעילות האהובה עליו, שעומדת להתרחש. הוא שומע את טיפוף נעלי הריצה בבוקר, כל כך שונה מנעלי האירובי שלא מוציאות אותו בכלל מהמיטה החמה ונוחה. אבל נעלי הריצה - יש להן צליל אחר, צליל עם הבטחה!
והוא מחכה עם אוזניים זקורות וזנב מקשקש שארד אליו, אשים את הרצועה ונצא לריצת הבוקר המשותפת. החופש בריצה עם שותף שכזה: אין לי שעון דופק, אין לי שעון GPS, אין אימון מתוכנן שהמאמן רשם בתחילת השבוע. אין מאמן. אבל אימון מוצלח ומהנה בטוח ייצא מזה. החבר היקר לי, הדלמטי האנרגטי הוא שילוב של כל הדברים האלו. הוא קובע לי איזה מרחק. הוא קובע לי אילו קצבים. הוא קובע לי מתי לנוח. הוא קובע לי מתי להגביר. ושנינו חוזרים הביתה עם ניצוצות של אושר עצום מרוח לנו על הפנים.

כל זה התחיל לפני 11 שנה. עוד כרצה מתחילה שבודקת את הקרקע, טועמת לאט את התחושה החדשה של מהות הריצה, ויום יום האהבה מתפתחת וגודלת. לאקי פאטץ' (LUCKY PATCH) הלך לעולמו ובמקומו הגיע הכלב הבא שלא הצליח להחליף את הפרטנר הכה מוצלח ובסוף מצאתי את עצמי יוצאת לבד בבקרים. מהר מאד התרגלתי לבדידות הזאת. התאהבתי בתחושת הלבד השקטה והמרגיעה. קילומטר אחר קילומטר, אז כבר עונדת שעון שבודק לי קצב, דופק, מרחק, ויכולותיי מתפתחות ומתעצמות. הבנתי שהיכולות הפיזיות והאירוביות שלי מאפשרות לי לחשוב על התקדמות ולא לפחד לדרוך בשביל הלא מוכר. ככה הגעתי למירוץ הראשון שלי. תריסריון בטבריה 1999. באתי לטעום. באתי לחוות. באתי להרגיש מה זה לרוץ עם עוד אנשים בכביש פנוי מתחבורה.

כל כך נהניתי. כל כך נדבקתי. נדבקתי לאווירה. נדבקתי לחופש שלי בפעילות המונוטונית והמדטטיבית הזו. כל מה שרציתי היה להמשיך ולרוץ. במקרה הכרתי מישהי בתחום הספורט ההישגי שכששמעה על ההתקדמות שלי, ללא מאמן או הדרכה מקצועית, המליצה לי לחשוב ברצינות על האפשרות להתחיל להתאמן בהדרכת מאמן צמוד.
חייכתי, צחקתי. מה פתאום בגילי המופלג, בלי שום רקע ספורטיבי, אוכל להרשות לעצמי לחשוב על מאמן, תחרויות, ספורט הישגי. הרי אני בת 40! איזה מאמן יקח ברצינות אישה מבוגרת וירצה לאמן אותה? ובנוסף- איזו זכות יש לי לחלום בכלל על הישגים?! למה לא פשוט להמשיך לרוץ לבד להנאתי בשבילים המוכרים לי, להשתתף במירוצי כביש פה ושם בשביל החוויה, וזהו?
אבל השביל הלא ידוע משך אותי אליו. למה לא?! למה לתת למספר השנים של חיי לקבוע לי את המשך חיי בכלל ודרכי הספורטיבית בפרט?

לכן בחרתי להתחיל בדרך הלא מוכרת והכה חדשה לי: הצטרפתי למאמן. כמות האימונים עלתה, עבודת קצב – ריצות טמפו, ריצות פרטלק, עוד קילומטרים, עוד מירוצים, עוד הישגים. עם העומס הגיעו גם הפציעות. ועם הפציעה ההשבתה. ועם ההשבתה הגיע הבכי, הסירוב לקבל, וכמובן לבסוף גם הקבלה והלימוד מאותה פציעה ובסופו של דבר חזרה למסלול האהוב עם האימונים וההישגים.

הפציעה האחרונה, זו שעדיין טרייה לי, זו שעדיין רודפת אחריי, הורידה אותי מהפעילות החשובה לי כל כך ליותר מדי זמן. טיפולים ועוד טיפולים. תרגילי חיזוק ועוד תרגילי חיזוק. נסיון לחזור חזרה, חיוך לזמן קצר ושוב נפילה. הביומכניקה, שאיכשהו הצליחה להחזיק את גופי ולאפשר לי לגמוע אלפי קילומטרים בעשור האחרון, לבסוף השביתה אותי לגמרי. לפני כחודשיים צוות הפיזיוטרפיסטים שלי נתן לי אור ירוק להתחיל שוב בריצה קצרה ועדינה, בתנאי שלא אחוש כאב, נדרשתי להיות קשובה לגוף שלי עוד יותר מהרגיל. ריצה ראשונה – 3 ק"מ בזהירות רבה. מפוחדת ולחוצה נשארתי בחדר הכושר לרוץ על המסילה. למחרת כבר יצאתי לכביש. לא השתוללתי. לא הגזמתי. מאד קשובה לכל ציוץ קטן שהגוף אולי ייתן. כל יום התקדמתי. מאריכה את המרחק לפי חוק ה-10% כדי לא לגרום לפציעה נוספת. היום, אחרי שאני רצה רצוף כבר חודשיים אני מרגישה חזקה אבל הריצה היא עדיין זהירה ולא הטבעית שלי מפני שכאב רדום ועמום עדיין רודף אותי. ברוב הריצות הכאב יושב סטטי עד 3 ק"מ ואז עובר, ולפעמים גם לא.

ארבעה שבועות אחרי תחילת החזרה לריצה הגעתי לרוץ את מירוץ ברוקס-מרתוניה בפארק למרחק של 5 ק"מ. איזו הרגשה שונה היא להגיע למירוץ עם ציפייה אחת בלבד – לרוץ! לא לנסות לקבוע שיא, ולא להסתכל בכלל בשעון. רגועה בלי שום מתח. אפילו הופתעתי בקצב שיכולתי לרוץ אחרי תקופה כל כך ארוכה בלי אימונים בכלל ובלי אימוני קצב בפרט. שבוע לאחר מכן התייצבתי שוב בקו זינוק ל-10 ק"מ בעין גדי. ושוב אני מגיעה בלי לבדוק שום פרטים – אפילו את שעת הזינוק לא ידעתי!

"לוריס לאן הגעת?" חשבתי לעצמי. "הרי את כבר רצה וותיקה עם נסיון ובכל זאת זה מירוץ! זה לא סתם ריצה כמו הריצות היומיומיות מהבית. לא דאגת לאכול כמו שצריך, לא התכוננת מנטלית". איזו תחושה חדשה, מוזרה, לא אני, אבל מאד נחמד לי. מצד אחד - רוצה להיות שם מקדימה ולהתחרות על מיקום, להתאמץ לשמור על קצב שנקבע לי מראש , להתאמץ להשיג תוצאה טובה ושיא אישי. אני מתגעגעת לאדרנלין ההוא. ומצד שני - המקום של נוחיות עם מאמץ מופחת די נחמד לי. הראש רגוע. אפשר להתרגל להיות אתלטית עם פחות שאיפות ודרישות מעצמי? לרוץ רק בשביל תענוג הריצה, סיפוק הריצה נטו?
כרגע טוב לי. לא רוצה להחליט. הדרך בה אני רצה כעת תתפצל מתישהו לשני שבילים, ואז אצטרך לקחת את ההחלטה באיזה שביל להמשיך. אין לי כוונה לקחת החלטה כבר עכשיו. אני יודעת ששני השבילים טובים לי. כשהזמן הנכון יגיע אני אדע ואז אשקול את האופציות שוב. עד אז אני לא מתכוונת להחליט. רק לרוץ!

לבלוג הראשון של לוריס

הבלוג של Brooks ID
 

סגור