מיגל אטיאס - פרק רביעי

השבוע בבלוג של Brooks ID חוזרת מיגל לכיתה ט', השנה שבה הכל התחיל עבורה. דווקא בראש השנה היא נזכרת בשנה ששינתה לה את החיים.

תאריך: 30/09/11, מאת: מיגל אטיאס

התחלתי לרוץ לפני 12 שנים. זה קרה ביום שישי וההורים החליטו שהגיע הזמן שאצטרף לריצת הבוקר המשותפת שלהם. הרבה קרה מאז ואי אפשר לקבוע מתי בדיוק הריצה הפכה לחלק בלתי נפרד מחיי, אבל במבט לאחור אני יכולה לומר בוודאות שבגיל 14 כשגרתי בארה"ב התחלתי באמת לרוץ.

הדבר היה כך. את כיתה ט' ביליתי בבירת פלורידה החמימה, בעיר שנקראת טלהסי (Tallahassee). אני מניחה שחלקכם מכירים את מערכת החינוך האמריקאית ומבינים את יתרונותיה הרבים של מסגרת חינוכית זו המעגנת בתוכה גם פעילות גופנית תחרותית. אבל, למען הסר ספק, אזכיר כי ברוב בתי הספר העל יסודיים בארצות הברית יש נבחרות ספורט שונות המתאמנות במתקני בתי הספר ומתחרות בליגה אזורית, מחוזית וארצית. בתי הספר בעצם תומכים בקבוצות אלו בכל מה שקשור לתשתיות, סגל מאמנים, ציוד, תחבורה לתחרויות וכדומה. אני נשאבתי לתוך מערכת זו במהירות רבה. למדתי בבית ספר קטן שלא הייתה בו נבחרת אתלטיקה אבל בבית ספר יחסית קרוב למקום מגוריי הייתה נבחרת מדהימה שפתחה בפניי את מסלולה. הייתה זאת נבחרת ה"טרוז'אנס" (טרויאנים) של תיכון "לינקולן".
כל יום, אחרי הלימודים, הייתי לוקחת אוטובוס ונוסעת להתאמן עם הקבוצה בתיכון הסמוך. היינו מתאמנים בימים שני עד חמישי ומתחרים בשישי או שבת ולפעמים אף בשניהם. רצנו בפארק הסמוך לבית הספר ובאצטדיון האתלטיקה שנמצא בשטחו. היו לנו שלושה מאמנים: אחד לריצות למרחקים ארוכים, אחד לריצות בינוניות וספרינטים ואחד למקצועות השדה (קפיצה, יידוי וכו'). היינו בעצם משפחה אחת גדולה עם גאווה שלא הייתה מביישת יחידת קומנדו.

בשנה זאת למדתי את המשמעות של שגרת אימונים. למרות שלא ביצעתי נפחים שבועיים מטורפים, הגעתי למקום שבו לריצה היה מקום קבוע בלו"ז היומי שלי. הישג לא פשוט לכל ילד\ה בגיל זה. רצתי בין 35 ל- 55 ק"מ בשבוע כאשר מרבית הריצות היו יחסית איכותיות. בשנה זו רצתי 800 מטר בזמן של 2:28 דק', מייל (1600 מטר) בזמן של 5:12 דק', 2 מייל (3200 מטר) בזמן של 11:22 דק', וריצת שדה (5000 מטר) בזמן של 18:47 דק'. כמעט כל סוף שבוע הייתה לי תחרות והכיף היה גדול.

הקבוצה שלי מנתה כ-20 רצים (בנים ובנות) וכולנו התאמנו ביחד. היו לנו חליפות ריצה בצבע ירוק מחריד, כמעט רדיואקטיבי, והמנון שהמצאנו למוסיקה של מה שהייתה בזמנו פרסומת לקונדומים של TROJANS. היה מאוד מבדר להתחרות עם הקבוצה באווירה הזאת והנסיבות הורידו מעט את לחץ התחרויות התכופות...

הייתה לנו מסורת שלאחר כל תחרות שנחשבה יחסית קשה או חשובה היינו רצים לפארק, הרחק מהמאמנים, ובמקום לבצע את ריצת הנפח המתוכננת היינו משחקים פריסבי-גולף. למי שלא מכיר זהו משחק אדיר שכולל לא מעט ריצה ושינויי קצב עצימים. אני, בהיותי חדשה בקבוצה ועוד מסתגלת לשפה האנגלית, חשבתי שזהו אימון רשמי שהמאמנים מכירים בו. באימון אחד, לאחר שהייתה לנו תחרות קשה, החלטנו מראש שהולכים לשחק. הבנים הביאו את הפריסבי, הבנות את הסימונים לשער וכמעט יצאנו לדרך עד שהמאמן שינה את דעתו והחליט שמבצעים אימון עליות במקום נפח. התנגדתי בתוקף ועד שהסברתי למאמן שהיום זה היום שבו משחקים, הקבוצה כבר הצליחה להתחמק מהשער של האצטדיון לפני שהוא הספיק לנזוף בנו... באותו יום קיבלתי אתגר מהמאמן לרוץ בתחרות הבאה 3200 מטר לראשונה במקום ה-1600 שאליו כבר התרגלתי. אם את מצליחה לוותר על אימון הנפח השבועי, למה שלא תנסי ריצה שתוכיח לך את חשיבותו? זהו המרחק שאני מתמקדת בו כיום.

אני חושבת שלריצה תחרותית במסגרת בית ספרית יתרונות רבים. ברגע שבו מערכת החינוך מחליטה לתמוך בענפי ספורט שונים היא מעניקה לבוגריה חינוך לחיים. ילדים בנבחרות במסגרת הבית ספרית לומדים לחבר בין רכישת השכלה לבין אורך חיים בריא. ובכך, הם לומדים לאזן את הזמן שלהם בין לימודים, אימונים וכל דבר אחר. השילוב בין השניים מעלה גם את כמות הילדים הנחשפים למקצועות האתלטיקה בגיל יחסית מוקדם ומעלה את סיכוייהם להגיע לרמה תחרותית גבוהה יותר בעתיד. מכיוון שבתי הספר מכירים את הרקע הספורטיבי של תלמידיהם, הם גם יכולים לקדם אותם על סמך הישגיים ספורטיביים אלו. זה לא סוד שהרבה ספורטאים ישראלים מנצלים את ההזדמנות לקבל מלגת לימודים ללימודי תואר ראשון ושני בארה"ב על סמך הישגים אתלטיים. במידה מסוימת, עובדה זו גורמת ליותר ספורטאים להשתלב בסצנת התחרויות הבינלאומיות ובו זמנית לפתח את עצמם מבחינה מקצועית בתחום בו בחרו ללמוד.

התקופה שבה גרתי בארה"ב מעלה הרבה שאלות ומחשבות כשאני משווה את חוויותיי עם האתלטיקה בישראל. אי אפשר שלא לתהות מה היה קורה אם היה אצטדיון אתלטיקה בכל בית ספר בארץ? האם הייתה היענות של מאמנים לאמן נבחרות בית ספריות? האם השילוב של נבחרות אתלטיקה במסגרת בתי הספר היה משפר את רמת החינוך בארץ? מה היה קורה לאתלטים מצוינים שחדלו להתחרות בתקופת לימודיהם האקדמאים בגלל חוסר תמיכה אם האוניברסיטאות היו מעניקות מלגות לספורטאים מצטיינים?

לסיכום, השנה ההיא היתה משמעותית מאוד בחיי ואני מאמינה שבתקופה זו התחיל הרומן שלי עם הריצה. בנימת החג, אשמח להוסיף איחול אישי לכל אחד ואחת. אך לפני כן, אני חייבת להתוודות שלמרות שהנני נוהגת לחגוג את ראש השנה על כל מנהיגיו הנהדרים, מבחינתי שנה מתחילה ושנה נגמרת כשעונת אימונים מתחילה ועונת תחרויות נגמרת... ולכן, אאחל ששנה זו תהיה מלאת תחרויות מספקות ואימונים מחזקים... מלאת בריאות, אושר והגשמה עצמית. ושאם הריצה טרם הפכה להיות חלק בלתי נפרד מחייכם, אז ששנה זו תהיה "כיתה ט'" שלכם.
 

סגור