ריקי סלם - היום יהיה שיא אישי

| שתף |

השבוע בבלוג של Brooks ID מספרת ריקי סלם שניצחה בשבוע שעבר באליפות ישראל על הריצה המשמעותית בחייה."שאלתם אם ידעתי? אם תכננתי שאני הולכת לנצח? לא", היא כותבת.

תאריך: 29/04/11, מאת: ריקי סלם

למי שקרא את הבלוג הראשון שלי  אגלה שביום חמישי בערב חתמתי על מה שהצבתי לעצמי כזמן מטרה ב-10,000 מ'. מטרה שהייתה הרבה זמן כתובה על הלוח. עכשיו עם התעוזה לחלום גבוהה יותר והידיעה שיש עוד הרבה מה לשפר אני ממשיכה קדימה. אחרי שנה לא קלה עם עליות ולא מעט מורדות הגיע הערב הזה. הערב המיוחד של אליפות ישראל אותו אזכור הרבה זמן. ערב בו התחברו כל המרכיבים של העבודה הקשה שהביאו לשיפור המשמעותי הזה ולשיא אישי חדש וכל כך מרגש!

על קו הזינוק יכולתי להרגיש את האווירה המיוחדת של הערב הזה. חברים ומשפחה מסמנים לי בקריאות התרגשות שהם הגיעו. כולם במקום. 'מתגברת' אחרונה נותנת תחושה שאני שם, יש לי את זה כדי לקבוע שיא אישי היום. הרגשתי את הריחוף ברגליים, את העוצמה, את הקלילות, את הרעננות עם הראש המרוכז במטרות שלי, בהישגים. הערכתי שאני יכולה להוריד 45 שניות, צנוע, אפשרי כשהכל מתחבר. שאלתם אם ידעתי? אם תכננתי שאני הולכת לנצח? לא. כשסיימתי את הריצה בדקתי כמה פעמים בגארמין וגם הוא אמר- "ריקי עשית את כל ה-25 סיבובים! את אלופת ישראל!!!"

קודם, כשישבתי בבית ליד המחשב כתבתי את הקצב לכל 400 מ', הקצב שבו אני צריכה להיות כדי להצליח. מבחינתי אני רגועה. יש תוכנית, אם אפעל על פיה, יהיה בסדר. כולן על הקו - מבט מציץ קדימה, נשימה עמוקה לפני הזינוק. למקומות – יוצאים. סיבוב ראשון, אני עם ארבע הבנות המובילות. להיות עם המתחרות בק"מ הראשון ולהרגיש טוב, טוב מאוד ובשליטה זה לא רע בכלל. התחושה חזקה כמו שהייתה ב-2008 כשקבעתי את השיא הקודם. "אני בסדר", אני אומרת לעצמי "תמשיכי כך, קצב 3:48 זה מצוין", מה שתכננתי. הפער מתחיל להיפתח, יש לי עוד 9 ק"מ, אני יודעת את העבודה, לא נבהלתי, ממשיכה לרוץ. זהבה שמואלי המאמנת עמדה בנקודת ה-200 מ' "תרימי את העיניים- תסתכלי קדימה, יופי את נראית מצויין". מבט קדימה, ראיתי - אני אגיע, ממשיכים. התחושה מתעצמת, אני מרגישה טוב. עוד קצת קדימה, התחלתי לצמצם ולסגור את הפער ביני לבין הרביעית. הקהל מריע, אפילו הכרוז לא עצר בקריאת הרצה השלישית וקרא גם בשמי. חייכתי לעצמי והמשכתי. החברים בקהל בטירוף! אני מרגישה טוב, מנסה לראות מי לפניי מהמובילות. יכול להיות שאני מתקרבת? מה, הן עקפו אותי בסיבוב? בחיים לא! איבדתי ספירה, איבדתי מרחק, איבדתי סיבובים. אני פשוט רצה, מישהו כבר ידאג לעדכן אותי והקהל עם הרבה אנרגיות.

חברה טובה עמדה בנקודה ה300 מ' ועודדה כקבוצת קהל בפני עצמה. התקרבתי לבנות המובילות, לקהל לשופטים. עקפתי, אחרי כמה מטרים עברה המחשבה שהייתה אמורה לעבור רגעים קודם לכן, "אולי היה שווה להישאר איתן? אני מקדימה? זאת אליפות ישראל פה... אני מקדימה! וואו כל הכבוד לי", חשבתי. עכשיו כשאני מובילה המתח התחיל לעלות, לזה אף אחד לא ציפה! האמת שגם אני לא. תוך כל זה קבעתי שיא אישי ב-5000 מטר. מדהים, לא אהבתי אותו גם כך. קורה פה משהו טוב היום. אני עוברת ליד הקהל, שקט יחסי. כשעברתי לצד השני הכרוז אמר משהו ופתאום שאגות עידוד רמות – לפי דעתי עפתי עוד כמה מטרים רק מההתרגשות. אני עוברת ליד זהבה ומתוך מילות העידוד ונימת הקול שלה יכולתי להבין את ההתרגשות. אבל זה לא נגמר עד שזה לא נגמר. זה ברור לי כשמש למרות שהערב הזה בעיצומו. הכל עוד פתוח. בכל פינה היה מישהו, מילות עידוד, בקשה מקצועית [תשמרי על קצב, אורך צעד], קריאות ומחיאות כפיים. כל מילה חיזקה את המיקוד בעצמי, בקצב, בתחושה, ברצון העז לנצח, להילחם, עד הסוף, הכי חזק וכל מה שיש. עכשיו זה הזמן ועוד איזה זמן. שני סיבובים לסוף, 800 מ'. כבר רצתי אחד שבוע שעבר, זה קטן עליי. בקשה אחרונה "מה שיש" אני מבקשת מעצמי זה עוד רגע נגמר. 200 מ' אחרונים זהבה שלומי ואיתי צועקים משהו על לרדת מה-37 דקות. על מה הם מדברים? ישורת אחרונה, סגנון, יעילות, מהירות, חזק! רק אחרי מספר צעדים העזתי לפתוח את העיניים, אני לא מאמינה! אני ראשונה ? זה הזמן שלי? נשימה, חיוך ומבט לקהל.
ירד גשם אבל היה לי חם, לוהט – קיבלתי כל כך הרבה חום ואהבה שמלבד תודה לא נשארו לי מילים.

 

סגור