שירה מנגן - פרק שני

מירושלים לקניה - השבוע בבלוג של Brooks ID כותבת שירה על האימונים שלה בירושלים שם היא מתגוררת ועל הנסיעה שלה למחנה אימונים בקניה, בסופו של דבר היא אומרת זה לא המקום, זו ההקרבה.

תאריך: 09/04/11, מאת: שירה מנגן

מירושלים לקניה

בלילה מתגלגלת במיטה, וואו איזו עיפות!
פוקחת חצי עין (כדי לא להפריע לשינה המתוקה)...רק כדי לראות שהשעה 4 בבוקר, ושנותרו לי עוד שעתיים לישון.
השעה 6:04, בטוח!?!
יאללה! לקום!! האימון ב7!
אני מקפלת את הרגליים בידיים בקושי רק כדי לעבור למצב של ישיבה על המיטה.
ושומעת קול שמגיע מגופי המכווץ מעייפות ומקור:
תגידי לי- על מה את חושבת?
את בטוחה שזה רעיון טוב?
אין מצב! אין מצב כזה שבעוד שעה את בחוץ באימון אינטרוולים!

אני מתלבשת שכבה ועוד שכבה ועוד שכבה.
שלוש שכבות ועוד מיקרו-פליז, מעיל גשם, צעיף כפפות וכובע.
רק חסר לי מקל של מטפסים, והלוק מושלם.
אני מתעודדת בכך שהיום יש מזג אויר טוב, יחסית לכל סופות האבק שהיו בימים האחרונים.
וההסתברות שיירד ברד פעמיים באותה יממה כבר קטן.

קדימה, לאימון! אני מוכנה.

כשהגעתי לאיצטדיון לפחות לא היה קרח על הדשא, כמו ברוב הבקרים שבתקופה האחרונה.
הסיבה היא שיורד גשם בלי הרף.
התחלתי חימום (עד כמה שאפשר להתחמם במצב כזה) ויחד איתי רצות מחשבות בראש.
מה ההתרגשות? כולה קצת גשם, יש גם ימים כאלה, כמו שיש ימים שרביים.
בסך הכל ישראל היא מדינה לא גשומה, יחסית לרוסיה - משם המאמן שלי מגיע.
וחוץ מזה עוד שעתיים אני חוזרת למיטה החמה.

פתאום נעשה חושך, הופיעו עננים שחורים כאילו 8 בערב. אין לי בעיה לרוץ בברד, אבל רק שלא יהיו ברקים! המשכתי באימון כרגיל, וכאילו מישהו שמע אותי למעלה, השמיים חזרו למצב הקודם. כשנכנסים לאימון בגשם, כעבור כמה זמן, כבר שוכחים שהוא יורד. אני רצה, והנעליים שכבר עברו את סף ספיגת המים, מעיפות מים קדימה, לצדדים, ואחורה. נעשות כבדות ורכות. אני נלחמת, ולא עם עצמי, אלא עם הרוח שנושבת כל פעם בכיוון אחר. ברגע שהאימון הסתיים, אני מתכופפת לנעליים להמיתח והנה פלא, אני רואה את הצל שלי לפניי.
השמש הופיעה...

כמה שאימון באיצדיון נשמע אידאלי, מדויק, פשוט ויחסית ללא הפרעות, מתברר שהעניין לפעמים מקבל צורה קצת אחרת. כך למשל אני יכולה להגיע לאימון בשעות אחר הצהריים, באיצטדיון גבעת רם, לאחר הכנה נפשית לסוג האימון שאותו אני מתכננת לסיים על הסנטימטר, וכשאני מגיעה לשם מתברר שמתנהל משחק אימון של אחת מקבוצות הכדורגל הירושלמיות. לפחות מאפשרים לנו לרוץ (בזהירות) רק במסלול. אבל אני לא מוכנה לסכן את עצמי ולהיפגע כמדור בזמן ריצה. כך האימון נדחה למועד מאוחר יותר. מדויק ופשוט, לא?

אתלטים ירושלמים רבים צמחו באיצטדיון גבעת רם, כאלו שמתאמים אפילו פעמיים ביום, או בשעות לא שיגרתיות בעקבות עבודה, הם עושים זאת ללא תמיכה כספית, מתוך אהבה טהורה לאתלטיקה. ולמרות זאת, ההרגשה הכללית היא שאותם ספורטאים שמוכנים להשקיע מכל הלב מקבלים "תנאים מועדפים" ביחס לקבוצות הכדורגל, היות וכשאין משחק - אימון גם אין שירותים.

השבוע הגעתי למחנה אימון בקניה. ידעתי באיזשהו מקום שהתנאים פה רחוקים מלהיות "אידאליים", אבל לא תיארתי לעצמי עד כמה... יצאתי בריצה לאיצטדיון הסמוך, ובדרך יכולתי לזהות את הרצים לאימון, אוחזים נעל ספייקס אחת בכל יד. כשהגעתי, הופתעתי לגלות שלא רק רצים יש שם, אלא גם כבשים על המסלול (מלא המהמורות). כמו באצדיון גבעת רם גם כאן נתקלתי בלא מעט הפרעות...

גם כאן אין שירותים זמינים או אפילו ברז מים... באיצטדיון שחורג ממרחק 400 מטר, ללא מסלולים, קו התחלה או סיום, וענני אבק שנוצרים בכל סיבוב מהרוח, או מקבוצת רצים קנייתים שחולפת מולי כל פחות מדקה, מתאמן שיאן העולם ב 3000 מכשולים. עם עובדות לא מתווכחים, מכאן מגיעים הרצים הטובים בעולם. מה שמוכיח שדווקא עבודה בתנאים קשים ולא נורמליים מניבה תוצאות.

כל זה גורם לי להבין עד כמה מערכת היחסים בין הרץ לריצה חזקה ומחזקת את האופי. כל רץ, בין אם הוא רץ למרחקים או במסלול, נתקל לעיתים קרובות בקשיים במהלך הריצה. ולמרות הכל גם כשהיא לא מתבצעת כמתוכנן בדיוק או בתנאים נוחים, אנחנו שואפים ועושים את הטוב ביותר. אנחנו לומדים שיש רגעים קשים שעוברים בסופו של דבר, ובעיקבותיהם מגיעים שיפור והקלה. אנחנו בעיקר לומדים להעריך את המקלחת החמה, הגרביים היבשות והרביצה על הספה עם הרגליים למעלה אחרי אימון קשה.
 

לבלוג הראשון

הבלוג של Brookd ID

סגור