הבלוג של Brooks ID - לוריס מנדלוביץ, פרק שישי

| שתף |

"מתעמלים שלי בסטודיו, חברים, משפחה ואפילו השכנים בדעה משותפת – "אולי מספיק? אולי תנוחי כבר? די, את כבר לא ילדה, אז תתנהגי בהתאם ותנוחי קצת? אולי את מבוגרת מדי בשביל העומסים הפיזיים שאת לוקחת על עצמך?" ללוריס בת ה-52, יש מה להגיד על הגיל והריצה. הכל בבלוג הבא.

תאריך: 01/06/12, מאת: לוריס מנדלוביץ

תאריך הגשת הבלוג שלי מתקרב. אני יושבת כאן, מול מסך המחשב, מסתכלת על הדף הלבן, והוא ריק. מחשבה אחת מסתובבת לי בראש: מה אכתוב? מה אכתוב? מה אכתוב? הרי כל חודשיים-שלושה אני כותבת בלוג וכל פעם יש לי כיוון ברור והבלוג יוצא מוצלח פחות או יותר (לפחות בעיני הטוקבקיסטים ומכרים שקוראים וטורחים להרים טלפון ולהביע דעה מפרגנת). והפעם? כלום!

אני הרי חברה בקבוצת BROOKS ID, ראשי תיבות שמשמעותן Inspire Daily = השראה יומיומית! כל אחד מחברי הקבוצה מתאמן בכל הכח ופורץ דרך משלו. כל אחד הוא "Winner", ודרך הניצחונות והאישיות הכריזמטית ניתנת השראה לאחרים: השראה לרוץ, השראה לחיים פעילים ובריאים יותר. ואני זכיתי להיות אחת מהקבוצה המדהימה הזאת, אחת מתוך עשרת הרצים הבכירים והמצליחים בארץ.
רוב חברי הקבוצה הם בני 30 ומטה. לאחרונה הצטרף לקבוצה חבר חדש שהוא בשנות ה-40, ואנוכי בת ה-52! כל אחד ואחת מהאתלטים הם כישרוניים ומצליחים. התוצאות שלנו במירוצים מביאים אותנו בדרך כלל לפודיום, במקומות הראשונים בכללי ובקטגוריות הגיל.

אך כרגע אני אישית בפגרה כפויה, פגרה לא רצויה, הפעם אין זה בשליטתי. גיד האכילס שלי החליט שדווקא עכשיו הגיע הזמן המתאים לעשות לי צרות ופעילותי היומיומית נעצרה באחת. מתעמלים שלי בסטודיו, חברים, משפחה ואפילו השכנים בדעה משותפת – "אולי מספיק? אולי תנוחי כבר? די, את כבר לא ילדה, אז תתנהגי בהתאם ותנוחי קצת? אולי את מבוגרת מדי בשביל העומסים הפיזיים שאת לוקחת על עצמך? אולי עדיף לרוץ ריצות שקטות כמה פעמים בשבוע, ברגוע, כמו כל אדם נורמלי?!" נכון, הם נותנים לי המון הערכה ופירגון, אבל עדיין נשאר ה"למה?", ובסתר, אני בטוחה, הם חושבים שאני משוגעת. 

כל ניסיון להסביר להם שגיל אינו סיבה לעצור נופל על אוזניים ערלות, הרמות גבה ומבטי תמיהה. אבל מבחינתי: 

 

YOU DON’T STOP RUNNING BECAUSE YOU GET OLD"

"YOU GET OLD BECAUSE YOU STOP RUNNING

בדרום אפריקה בה גדלתי, בבתי הספר, הספורט תופס חלק בלתי נפרד מהפעילות האקדמית של בית הספר, תוך כדי שעות הלימוד ולאחריהן עד שעות הערב. בשנים ההן עולם הספורט לא עניין אותי כלל. הייתי מסתכלת מהצד, צופה בתחרויות האתלטיקה, בהן הייתה חובת נוכחות לכל תלמידי בית הספר להתייצב ולעודד, והשתעממתי. יותר מכך, מעבר לשיעמום, פשוט לא הבנתי איך הם משקיעים את כל הזמן הפנוי שלהם באימונים כדי להשתפר ולהצטיין, ועוד נהנים מזה! יחד עם זאת הייתי מסתכלת בספורטאים ההם, המצליחים ביותר, גם בהישגיהם האקדמאיים, מהציונים הגבוהים בכיתה, וגם על מגרשי הספורט, כגיבורים! כהשראה! אבל הייתי עוד צעירה וחסרת מוטיבציה, שלא לדבר על חוסר רצון בכלל לנסות כל דבר הקשור לספורט...

לאחרונה, במקרה, פגשתי כמה עמיתים מימי בית הספר, אותם האנשים עם כל ההישגים הללו , ה"סופרמנים". והיום 30+ שנה מאז, דברים, וגם האנשים עצמם, נראים אחרת. ואני, בסיפוק, מבינה כי עם השנים כבוגרת הגעתי לאותה ה"הישגיות" שהייתה אז מנת חלקם בלבד, ואולי גם קינאתי בכך בסתר ליבי, ועל ההישגיות הנוכחית שלי אני צריכה להודות להיותי אתלטית. אני מודה לריצה ולכך שבהגדרה אני לא אדם שרץ כי אם אני רצה, ורצה בהגדרה זו אני.
I am a runner, not just a person who runs

ולכן כ"לא צעירה" בשנים, אבל צעירה נצחית בנפש, אני שואלת – מהו הזמן הנכון להחליט להמשיך לרוץ "בשביל הכיף" אבל בלי דחף ה"הישגיות"? בגלישה באינטרנט, בחיפוש תחת ההגדרה MASTERS’ RUNNING ותוצאותיה אפשר להבין כמה אתלטים "לא צעירים" ממשיכים להתחרות ולהשיג תוצאות שהרבה אתלטים צעירים מהם לא משיגים. אפשר להבין שכל עוד אותו הרץ יכול, נהנה ורוצה, אין סיבה טובה שבגלל הגיל הוא צריך למתן את עוצמת האימונים שלו.

השאלה הנוספת שמעסיקה אותי לגבי הגיל היא מדוע דווקא רצים מסוימים "מתבגרים" בגיל באופן מבוקר יותר מאשר רצים אחרים? אני מאמינה שאורח החיים משחק כאן תפקיד חשוב, אך הגנטיקה ככל הנראה משחקת את התפקיד המכריע בנושא. ובגנטיקה אין לנו שליטה. אנחנו יכולים לשלוט באורח חיינו. כספורטאים אנחנו ממעיטים בכמויות האלכוהול שאנחנו שותים, התזונה שלנו מבוקרת כיוון שהיא מהווה את הדלק לאימון הבא, אנחנו דואגים לשינה מספקת, וכו'. אבל הגנים שלנו הם השחקנים המרכזיים. כשנביט בהורינו נקבל תמונה אפשרי, לעיתים די מדוייקת, איך אנחנו נראה כש"נתבגר". אבל יש עוד נתון משפיע חוץ מגטיקה ואורח חיים והוא "לדעת את 'גיל הריצה' שלנו" וזו היא היסטוריית הריצה שלנו.

אני, כידוע, התחלתי בגיל יחסית מאוחר לרוץ, ודי מההתחלה התחלתי להפצע בתדירות גבוהה מדי. אך כל פעם התאוששתי מהפציעה "התורנית", חזרתי, וחזרתי מחוזקת נפשית ופיזית. וכל פעם הצלחתי, "נגד כל הסיכויים" ואזהרות אוהביי ורופאיי, לשפר את הזמנים ולקבוע שיאים אישיים חדשים. איך? ו-למה? לא אדע. אולי אם הייתי מתחילה בגיל צעיר יותר יכולתי להיות יותר מוצלחת? אולי הייתי נפצעת פחות כי ההתקדמות היתה, אולי, יותר הדרגתית? אבל אולי בגלל הגיל בו התחלתי, הפציעות גרמו ל"פגרות לא רצויות" אבל "בונות"? הרי יש איזון בין הנזק המצטבר בגוף רץ לבין ההסתגלות החיובית משנים של אימונים. על כל קילומטר שאנחנו רצים אנחנו משפרים את הכושר האירובי שלנו והופכים לרצים טובים יותר.

ולכן שילוב של ירושה גנטית, אורח חיים, קילומטרים בבנק הריצה האישי, והיסטוריית הפציעות - הם מרכיבי קביעת הגיל שלך כרץ. הם קובעים אם אתה רץ צעיר לעומת הגיל הכרונולוגי שלך.
ולכן אני צריכה להודות להורים ולסבים שלי על תרומת הגנים... ומודה למאמן המדהים שלי, עמית, שמכיר אותי טוב ויודע איך להוביל אותי להצטיינות והשגיות עם אימונים המותאמים לי אישית, ליכולת שלי, וליכולת ההתאוששות שלי. ולבעלי היקר, פיטר, שמבין את הדחף שלי וממשיך להאמין ביכולת של ה"צעירה" להמשיך בדרך שלה.
ולכם, כל שואלי ה"למה?", גם לכם אני מודה. אתם מכריחים אותי תמיד להסתכל על מגוון האפשרויות העומדות בפניי וכך להבין טוב יותר מאיזה חומר אני עשויה.
בקרוב נתראה שוב במסלולים השונים...

 

  • לוריס מנדלוביץ

    צילום: טלי שיאצו דיגיטלי

סגור