מירוץ שלוש הפסגות באוסטרליה

| שתף |

'מירוץ שלוש הפסגות' הוא אחד מתחרויות מירוצי ההרפתקאות, הסוחפות בשנים האחרונות משוגעים לדבר בקצב הולך וגובר. אבל השֵם אינו מתאר ולוּ ברמז את טיבה של התחרות המפרכת והמתישה הזו. שלושה ימים וחצי של הפלגה בת 4000 מיילים ימיים וריצה ביום ובלילה לאורך 133 ק"מ, הכוללת עליות בגובה מצטבר של 4000 מ' עם תרמיל כבד על הגב, טיפוס צוקים, ניווטים ומה לא...

תאריך: 01/07/08, מאת: רן שילון, גליון מס. 137

בתקופה האחרונה גוברת והולכת ההתעניינות ב'דבר הבא' - תחרויות האולטרה-מרתון. אלה הן תחרויות אתגריות במיוחד, ובזכות כמה חלוצים בישראל שהשתתפו בתחרויות כאלה בעולם מתעניינים בהן רצים רבים ובעיקר רצי מרתון וטריאתלון. מאמר זה הוא הראשון בסדרת מאמרים העוסקים בתחום ייחודי זה, במטרה לחושפו בפני ציבור הפעילים ולתת כלים בידי אלו שיהיו מעוניינים ליטול בו חלק בעתיד.

כדי להבהיר במה מדובר נציג את מירוץ שלוש הפסגות באוסטרליה, שבו השתתפתי בחודש מרץ האחרון. זוהי רק אחת מתחרויות רבות, שונות ומשונות, בקטגוריה של Adventure Racing (מירוץ הרפתקאות), שהפופולריות שלהן גדלה והולכת בעולם כולו. תחרויות אלה כוללות מגוון רחב של ענפי ספורט המשולבים לתחרות אחת - ריצה, רכיבה, רכיבה על סוסים, טיפוס הרים, סנפלינג, קיאקים, שַיִט ועוד ועוד. משך הזמן בהן מתחיל משתיים עד ארבע שעות, עבור דרך תחרויות של עד 24 שעות וכלה ב-Stage race (מירוץ בשלבים) - תחרויות הנמשכות כמה ימים, כמו זו שבאוסטרליה.

 מהו מירוץ 'שלוש הפסגות'?

זוהי למעשה סדרה של שלוש תחרויות - באנגליה, בסקוטלנד ובאוסטרליה, בצוותים של 5 - 9 שייטים ורצים. בכל תחרות ישנם שלושה קטעי שיט ושלושה קטעי ריצה בהרים ומכאן גם שמה - שלוש הפסגות. אלון פלד (שייט, מרתוניסט ורץ איירונמן) ש'גרר' אותי לתחרות זו, הוא האדם הראשון בעולם שהשלים את כל השלוש! הקושי בתחרויות הללו הוא עצום, ונובע משילובם של כמה גורמים: הקושי הפיזי בריצה, ההתמודדות עם הים והצורך בעבודת צוות.

אם כן, מירוץ שלוש הפסגות באוסטרליה כולל, על-פי הסדר:

* הפלגה למרחק של 90 מייל ימיים (מייל ימי = 1.8 ק"מ)

* ריצה של 65 ק"מ סביב אחד האיים המרכיבים את האי טסמניה, כולל עלייה לגובה 800 מ' (גובהה של ירושלים...), לאורך כארבעה ק"מ או שיפוע ממוצע של 20%. סך-כל הטיפוס באותו היום - 1200 מ'.

* עוד 130 מייל ימיים

* ריצה נוספת של 35 ק"מ (בלילה), הכוללת טיפוס מצטבר של 1600 מ'

* 110 מייל ימיים אחרונים

* ריצה 'קצרה' אחרונה (אף היא בלילה) של 33 ק"מ, כולל טיפוס להר בגובה 1200 מ'.

בסך-הכול:

* מיילים ימיים: סך כולל של 400 מייל (מפרשיות אינן מפליגות בקו ישר, כיוון שהן צריכות להתחשב ברוח).

* ריצה: 133 ק"מ, הכוללת עליות בגובה מצטבר של כ-4000 מ'. ואם לא די בכך, רצים עם תרמילים במשקל של כ-8 ק"ג (!).

* הזמן הכולל של התחרות: 3 ימים וחצי, ובהם קרוב ל-24 שעות ריצה והשאר הפלגה.

בתחרות ישנן שלוש קטגוריות, אנחנו השתייכנו לקטגוריית ה-Fully crewed''. התכנית המקורית של אלון היתה להביא מישראל לאוסטרליה צוות שלם של חמישה איש (שייטים ורצים), אבל בגלל בעיות לוגיסטיות הוא החליט לצמצמו, ומנהלי התחרות סייעו לו למצוא צוות שייטים ממלבורן שחיפשו רצים.

התחרות התקיימה באזור ביוטי פוינט באי טסמניה, השייך לאוסטרליה והמרוחק 240 ק"מ מחופה הדרום-מזרחי. הים באזור התחרות הוא אחד הסוערים בעולם, ועד יומיים לפני נסיעתנו היה ספק לגבי כשירות הסירה שלנו. הצוות האוסטרלי שהעביר את הסירה ממלבורן, דרך מיצרי בס לביוטי-פוינט נתקל בגלים בגובה 4  - 6 מטרים, וכאשר הצוות הגיע לבסוף למחוז חפצו היה חשש שהסירה לא תחזיק מעמד פעם נוספת בתנאים הקשים. רק אחרי בדיקות ואישורים של בוניה ניתן היתר לשימוש בסירה.

הקשר שלנו עם הצוות האוסטרלי נעשה דרך הבעלים של הסירה - ד"ר ג'רארד סורמן, רופא יהודי ממלבורן בעל קשרים חמים עם ישראל. הוא חיכה לנו בשדה התעופה ואירח אותנו בביתו באחד הפרוורים היוקרתיים של מלבורן. חוץ מג'רארד כלל הצוות גם את ריצ'רד, סקיפר (רב חובל), שבחייו הפרטיים הוא סקיפר של סירת משטרה במשמר החופים האוסטרלי, וגורדון, חברו להפלגות.

תכנית האימונים

בגלל הצטרפותי המאוחרת לתחרות לא נותר לי זמן רב לאימונים, והייתי חייב להשלים פערים בתקופה קצרה. עם זאת, חודש לפני כן השתתפתי בסדרה של מירוצי מרתון, כך שכושרי לא היה רע יחסית. מעיון בחוקת התחרות הבנתי ש:-

* כל הריצות יבוצעו עם ציוד במשקל 8 - 10 ק"ג.

* יהיה צורך לנווט ללא עזרת GPS.

* כל הריצה כמעט נעשית בשטח (אז עדיין לא הבנתי את משמעות הדבר).

* חלק מהריצות יתקיימו בלילה.

בניתי תכנית אימונים המבוססת על דרישות התחרות ועל התחומים שאני חלש בהם: ריצות ארוכות של יותר משלוש שעות, ריצה אחרי הפלגה, נשיאת משא וריצה בלילה. כמו כן, אלון ואני היינו צריכים ללמוד לעבוד כצוות בים וביבשה. התכנית כללה אפוא:

* ריצה שבועית ארוכה עם משא שמשקלו גדל בהדרגה. זמן הריצה היה שלוש עד ארבע שעות וחצי, ובמהלכה שילבתי קטעי הליכה שכללו עליות רבות: 50 דקות ריצה + 10 דקות הליכה; 40 דקות ריצה + 10 דקות הליכה וכן הלאה.

* ריצה קצרה יותר של כשעתיים בקצבים גבוהים. המסלולים - שטח ועליות רבות

* ריצת 'החלפות' - הפלגה + ריצת קצב

* אימון אנטרוולים לשימור מהירות

* שני אימונים בחדר כושר לחיזוק חגורת הכתפיים, אזור הבטן והרגליים

* ריצות קלות נוספות

* אימון רכיבה שבועי אחד.

החלטתי מראש לוותר על אימוני לילה מחשש לפציעה.

התחרות

ערב לפני התחרות התכנסו כל הצוותים (רובם ככולם מאוסטרליה וצוות אחד מניו-זילנד הסמוכה ב-28 סירות)  לארוחה (בלי פסטה) ולהסברים. התחרות החלה בעיירה המזערית ביוטי פוינט השוכנת ליד הנהר תמר (Tamar river). העיירה כל כך קטנה, שיש בה פאב אחד בלבד ובו ניתן לפגוש מדי ערב את רוב תושבי העיירה.

 

הקטע ('לג') הראשון

התחרות החלה ב'יום השישי הטוב' ('The Good Friday') שלפני חג הפסחא, בשעה שתיים בצהרים. על הרציפים חיכו מאות צופים, ובנהר שטו עשרות רבות של סירות. ההתרגשות היתה גדולה ותנאי ההפלגה היו מצוינים - רוח צפונית של כ-15 - 20 קשר שהמשיכה עוד כמה שעות, ואז בבת-אחת נפסקה לחלוטין! כל הסירות נעמדו במקומן. אנחנו הגענו ראשונים לקטע הראשון של הריצה, לפני כל הסירות האחרות, כיוון שלהן ניתנה הקצבה של שעות מנוע מפאת איטיותן. בסך-הכול הלג הראשון היה למרחק של 90 מייל ימיים, ולקטע השני הגענו בשבת בבוקר.

 הקטע השני

בבוקר יום שבת יצאנו לריצה כשמלווה אותנו התרגשות רבה. מכיוון שהיינו הצוות הראשון והגענו ממרחק כה רב התנפלו עלינו עיתונאים וצלמים ואף הרבו לראיין אותנו. הריצה הראשונה הורכבה משלושה חלקים - כ-30 ק"מ במסלול חולי + עלייה די תלולה וירידה ממנה באורך של כ-8 ק"מ ועוד 26 ק"מ של גבעות 'מתגלגלות'. המסלול היה מעגלי, ולצוותים ניתנה הבחירה לרוץ בכיוון השעון או להיפך. בחרנו בריצה בכיוון השעון מתוך כוונה להשאיר את החלק הקל לסוף. זו הדרך שבה בוחרים רוב הצוותים, אך להערכתי היא היתה שגויה, מכיוון שהגענו עייפים לתחילת הטיפוס להר.

את 30 הק"מ הראשונים עברנו ב-3:10 ש', וכשהגענו לתחילת הטיפוס הופתענו לגלות שצוות אחד כבר נמצא בדרך למטה. הם רצו בכיוון השני ולכן לא ראינו אותם כלל. בשלב הזה ביצענו את הטעות השנייה שלנו בתחרות: החלטנו שמכיוון שמחכה לנו עלייה וירידה של 8 ק"מ 'בלבד' נסתדר עם שאריות המים ולא נסחוב משקל מיותר בעלייה. טעינו, משום שהטיפוס להר הפתיע אותנו לחלוטין - הוא בוצע כולו בתוך יער, על פני סלעים ומדרגות רבות. למעשה, ארבעת הקילומטרים של הטיפוס גזלו מאתנו שעה וחמישים דקות(!) והירידה עוד כשעה וחצי. לזה לא ציפינו...

כשהגענו למטה הבנו ששילמנו מחיר יקר על שני חלקי הריצה הראשונים, ובשלב זה כבר היה ברור ש-26 הק"מ האחרונים יהיו עבורנו נצח. למעשה הם היו נצח נצחים - יותר משלוש שעות ורבע, ואל תוך החושך הראשון שלנו בתחרות.

 הקטע השלישי

כבר לקראת סיום החלק הזה של הריצה היתה לי תחושה שהצוות הסירה שלנו לא יהיה תומך במיוחד. כיוון שיצאנו ראשונים הם ציפו שגם נגיע ראשונים, אבל היינו הצוות השביעי שסיים את חלק הריצה. ואכן צדקנו. הצוות, שלא הבין כלל את הקושי הגדול בריצה (אף אחד מהם לא רץ), היה מאוכזב ופשוט התעלם מאתנו לחלוטין. הם הכינו את הסירה להפלגה וכולנו יצאנו במהירות.

אלון ואני, תשושים ועייפים, ירדנו פנימה, 'התקלחנו' במטליות לחות (המקלחת עצמה היתה עמוסה בציוד), ואת את ארוחת הערב נאלצנו לאכול לאור פנסים כדי לא להפריע לניווט המסובך ביציאה לים. ג'רארד אמנם הכין מבעוד מועד כמות גדולה של אוכל גורמה, אבל זרקנו את רובו והסתפקנו באוכל קל יותר לעיכול.

בבוקר, אחרי כמעט 10 שעות שינה, התעוררנו וגילינו את שלושת השייטים שלנו שרועים על הסיפון, חולים במחלת ים... ההתמודדות על השַיִט בלילה היתה כנראה קשה להם, וידוע שגם ימאים מנוסים ביותר עלולים לחטוף מדי פעם מחלת ים.

בשלב הזה שלושתם היו מוכנים לקפל הכול ולוותר על התחרות, אבל לא הסכמנו כמובן. הרי לא טסנו לקצה העולם כדי לוותר. בשעות הצהריים המאוחרות הם חזרו לחיים ואנחנו התקרבנו לריצה השנייה והקשה ביותר.

 הקטע הרביעי

שמענו שהאי טסמניה עוצר נשימה ביופיו, ואכן, כאשר הקפנו אותו בהפלגה הספקנו להתרשם ממנו באור אחרון. הגענו לרציף בערבו של יום א'. בשלב הזה היינו 'במקום טוב באמצע', ולכן ציפינו לראות רצים נוספים במסלול.  עקרונית, המסלול אמור היה להיות מסומן, אך מניסיונו של אלון הבנו שאין זה כך. כבר בהכנות נוכחנו לדעת  שהניווט כאן יהיה מסובך.

יצאנו לריצה בליל ירח מלא, הלילה השני של התחרות. המסלול החל בריצה בחול לאורך המפרץ והמשיך במעבר בין שני הרים (טיפוס של 200 מ') ובירידה למפרץ מרהיב נוסף בצד השני של האי. ההמשך היה שוב בחול, ואז החל המסע המפרך של התחרות. לפי המפה אנחנו אמורים לטפס להר בגובה 550 מטרים, לרדת 'קצת' ולטפס להר נוסף המתנשא לגובה 620 מ'. אחרי הניסיון של הריצה הראשונה כבר תיארנו לעצמנו איך תיראה העלייה, אבל המציאות עלתה על כל דמיון. ה'ריצה' כללה טיפוס מתמשך על סלעים, בתוך יערות ובנתיבים צרים שברבים מהם היתה זרימה קלה של מים. במקומות רבים לא היה כל סימון, ונאלצנו לנווט את דרכנו תוך ניחוש, ובשלב מאוחר יותר גם לשאול צוותים אחרים.

אחד הרצים הסביר לנו כי בסיום הירידה יש גל אבנים בגובה 30 ס"מ (איך בדיוק מוצאים אותו בלילה?), ובנקודה זו פונים ימינה ומשם יורדים ואחר-כך עולים וכן הלאה... ברור שהרץ הזה, בשנה השמינית שלו בתחרות, הכיר היטב את המסלול.

העלייה להר השני לא דמתה לשום ריצה שרצנו עד היום. איך אתאר אותה? טיפוס עם הידיים והרגליים בזוויות לא הגיוניות ששיאו במטרים האחרונים - סלע זקוף בגובה של כ-10 מטרים. משם החל החלק ה'קל' - ירידה לא נגמרת אל מפרץ נוסף. כשהגענו סוף-סוף גילינו שבקבוקי השתייה שאמורים היו לחכות למתחרים נגמרו... המשכנו פעם נוספת וכמעט אחרונה בריצה לאורך המפרץ, התחברנו שוב למפרץ השני ומשם דרך ההרים (200 מטרים אין-סופיים) לכיוון הסירה. יותר משמונה שעות נמשך ה'תענוג' הזה. הגענו לסירה בחמש לפנות בוקר.

 הקטע החמישי

נראה שבזמן הריצה שלנו בילה צוות הסירה שלנו עם צוותים אחרים, ולאט לאט הם קלטו מה אנחנו באמת עוברים. הפעם הזו הם כבר עזרו לנו להכין את המנות החמות ואפילו זכינו למקלחת אמתית. אחרי שינה של כשלוש שעות יצאנו שוב להפלגה, שהיתה הפעם שונה לחלוטין. הים היה שקט ומצב הרוח היה מרומם. עמדנו בפני הריצה האחרונה!

 הקטע השישי והאחרון

הגענו להוברט, עיר הבירה של טסמניה, בשעה תשע בערב. כמה שעות לפנינו הגיעו שלוש הסירות המובילות, ומאחורינו לא היתה אף סירה באופק. אין ספק שבריצה הזו נהיה לבד לגמרי.

כדור האדוויל עזר לנו לצאת לריצה בפעם השלישית, 14 שעות בלבד אחרי החזרה מהריצה השנייה. הגוף עדיין כאב, אבל חשתי שהכאבים מתפוגגים ונעלמים ויכולתי 'להתפוצץ' מרוב אנרגיה. תודה לאל על האדרנלין!

הריצה הזו היתה במסלול מעגלי שכלל עלייה של 15 ק"מ וירידה של 18 ק"מ בחזרה לעיר. המסלול היה נוח בהרבה מקודמיו וכלל קטעים רבים של ריצת כביש. כן, כביש אמתי. יכולנו לראות את העיר כמעט לאורך כל הדרך, והירח המלא האיר לנו את דרכנו. בריצה בחזרה מצב הרוח היה מרומם, והרגשנו שאנחנו יכולים להתחיל את הכול מהתחלה.

 הסיום

בסביבות אחת בלילה, עשר דקות לפני קו סיום, התקשרתי לסירה והזמנתי את הצוות לחכות לנו בסיום ולעבור אתנו את הקו. אלון ואני התקרבנו לרציף, והנה הם עמדו שם - טרוטי עיניים אך מאושרים שכל זה מאחוריהם. עברנו את קו הסיום וקיבלנו... שתי שישיות של הבירה המקומית שנעלמו מהר. נרדמנו בשלוש לפנות בוקר ובשבע וחצי כבר אכלנו ארוחת בוקר אמתית, כולל אספרסו ראשון (טעים...).

אחרית דבר

מה למדנו מההרפתקה הזו? קודם כול שריצת הרים שונה בתכלית מריצות השבילים שאנחנו מבצעים בדרך כלל. לא היה לנו כל ניסיון בסוג כזה של ריצה, ולכן גם שילמנו מחיר יקר בכל הקשור לזמנים. מנגד נוכחנו לדעת שריצות הלילה לא היוו מכשלה, שהסתדרנו מצוין עם הים (טוב יותר מצוות השייטים שלנו...), שתכנית התזונה והשתייה עבדה טוב מאוד, שפעלנו מצוין כצוות והעיקר - שהיינו מספיק חזקים והוכחנו לעצמנו שגם אנחנו מסוגלים להשתתף בתחרויות הקשות ביותר בעולם.

 * תודה לאלון פלד, שעמל וטרח במשך חודשים רבים וגילה לי עולם מרתק זה.

 

 

 

 

 

סגור