הקיסר ואני

מהו סוד ההצלחה של הרצים האתיופים? מה גורם להם להיות הכי טובים בעולם בריצות ארוכות? רן שילון, מאמן רצים וטריאתלטים, נסע לאתיופיה לחפש תשובה. את פגישותיו באדיס אבבה עם ה'קיסר' היילה גברסילאסי ואת חוויותיו עם הרצים על רכסי ההרים הוא מתאר במאמר זה.

תאריך: 01/04/08, מאת: רן שילון, גליון מס. 136

לכל אחד מאתנו יש בוודאי רשימה של מטלות שהיה רוצה להספיק לעשות. הרשימה שלי כללה ביקור באתיופיה והתחככות עם הרצים הטובים בעולם. בעבודתי כמאמן נוכחתי לדעת שבעולם האימון התורה שבכתב מהווה אולי 5% מהתורה כולה, וכדי ללמוד לעומקן את תורות האימון המודרניות יש צורך להגיע למאמנים הטובים בעולם וללמוד את התורה ישירות מהם. בשנתיים האחרונות התאמנתי עם לאנס ווטסון הקנדי, מבכירי מאמני הטריאתלון והריצות הארוכות בעולם (כולל זכייה במשחקים אולימפיים ובאליפויות עולם). בסיומן חשתי צורך להרחיב את מעגל הידע, ומה טוב יותר מאשר ללמוד מהרץ הטוב ביותר בעולם למרחקים ארוכים?

שילוב של וילות מפוארות וחסרי בית
במרחק של כ-4 שעות טיסה דרומה ניתן להגיע למחוזות מדהימים, שונים לגמרי מאלו שהורגלנו אליהם. בסיום אליפות ישראל בטריאתלון באילת מצאתי את עצמי בטיסת אתיופיין-איירליינס, בדרכי לאדיס אבבה. אתיופיה, אחת המדינות הגדולות באפריקה, מונה כ-77 מיליון תושבים, המקובצים ב-74 שבטים שונים והחיים רובם ככולם בכפרים בתנאי מחיה קשים מאוד. זוהי מדינה מתפתחת, שהתחלואה בה רבה (ידוע על יותר ממיליון חולי איידס), ותוחלת החיים של תושביה עומדת על כ-40 שנה.
איך יוצאים רצים כה מופלאים ממדינה כזו?
אדיס-אבבה הבירה נראית כמו כל עיר גדולה אחרת ביבשת השחורה: שילוב של עושר ועוני נורא - מקומיים הנוסעים במרצדס חדשה ומזי רעב וחולים ברחובות; וילות מפוארות בפאתי העיר וחסרי בית החיים מאחורי גלי אבנים ברחובותיה הראשיים. העיר שוכנת בעמק, בגובה של 2400 מטרים מעל פני הים. נשמע כמו סביבה מושלמת לאימונים? ממש לא. רמת זיהום האוויר בה היא מהגבוהות בעולם, והריצה בתוך העיר היא משימה בלתי אפשרית כמעט.

180 - 250 ק"מ בשבוע
נחתתי בשש בבוקר, ומיד אחר-כך יצאתי לחילוץ עצמות קל בהרים המקיפים את הבירה והמגיעים לגובה של 3300 מטרים. את הימים הבאים ביליתי בין ריצות בחדרי כושר חדשים ומאובזרים היטב בעיר לבין ריצה בהרים. מדובר למעשה ברכס הרים, המאפשרים מרחקי ריצה אין-סופיים כמעט בתנאים משתנים - מטיפוסים קשים לבין גבעות מתגלגלות (Rolling hills). כל מסלולי הריצה הם דרכי עפר או שבילים צרים של אדמה כבושה. הנוף משתנה בין יערות של עצי אקליפטוס ועליהם קופי בבון הצופים ברצים, לבין שדות חיטה ומקומיים שצעקו אחרַי "בראבו פאראנג'י" - כל הכבוד לבן.
קבוצות רבות של ספורטאים רצות באזור הזה, חלקם בנעלי ריצה משובחות וחלקם בשאריות של 'נעלי שבת'. וכמו בכל מקום בעולם, גם כאן ניתן היה לראות את ההנאה העצומה שהם מפיקים מעצם האימון. מדי פעם הצטרפתי לקבוצת רצים, מתַקשר איתם גם ללא שפה משותפת.

אימוני הריצה של המקומיים דומים לאימוני הריצה שלנו: חימום, הרבה מאוד אימוני עליות, תרגילים רבים לחיזוק שרירי הבטן, שחרור ומתיחות. הם אינם מתאמנים עם מדי-דופק אלא עם שעונים פשוטים בשלוש רמות של עומס - קל, בינוני וחזק. את הג'לים כתוספי תזונה מחליפות כוסות של תה מקומי עם הרבה מאוד סוכר ואינג'ירה, הלחם המקומי. הרצים הבכירים מתאמנים פעמיים ביום לפחות. האימון המרכזי בבוקר כולל ריצות ארוכות, ריצות קצב, אימוני עליות ועוד, והאימון המשלים אחר-הצהריים כולל פעילות בחדר כושר, אימון אירובי על אופניים ועל המכשיר האליפטי (Cross trainer) ואימוני חיזוק. הם רצים בין 180 ל-250 ק"מ בשבוע, ריצה אחת מתוכן היא ארוכה וקלה של כ-3 שעות, ושאר הריצות אינן עוברות את השעתיים (בעצימויות גבוהות ומשתנות). אימוני החיזוק כוללים פעילות במשקולות ועבודה רבה ביותר לחגורת המותניים - שרירי הבטן, הגב ורצפת האגן(!) הרצים הבכירים מוסיפים לעתים גם אימון שלישי של ריצה קלה באמצע היום.

היילה, מאמנו ועבדכם הנאמן
כן, טסתי לאתיופיה כדי לפגוש את ה'קיסר' - היילה גברסילאסי. הרץ הנפלא הזה, כיום בן 35, הוא איש עסקים עשיר. את הכסף שהרוויח בתחרויות השקיע בעסקים רבים וביניהם יבוא של משאיות ונכסי נדל"ן ברחבי העיר. משרדו שוכן בקומה השמינית של מתחם בן שני מגדלים השייכים לו. בכניסה למשרדו חדר המתנה גדול, המכיל במהלך היום רבים המבקשים "רק דקה" מזמנו של האיש החשוב הזה והוא, בחיוך גדול על פניו, מקדיש דקות ספורות לכל אחד ומכניס את הבא בתור.
ביום רביעי, שלושה ימים לאחר שחזר מהולנד שבה שבר את שיא העולם בריצת 15 ק"מ, הוא התקשר והזמין אותי לחדר הכושר שלו.
ביום המיועד התייצבתי, מתרגש כולי, בכניסה לחדר הכושר. ראיתי בחוּר קטן יושב ומפדל במרץ על אופני כושר, ישבָנוֹ מקפץ כמו בשיעור ספינינג. ניגשתי והצגתי את עצמי. בחיוך ובגאווה רבה סיפר על ניצחונו בהולנד ולאחר מכן הראה לי את מועדונו, הכולל מכשירי ריצה רבים המגיעים ל-25 קמ"ש, והזמין אותי לרוץ לצידו(!) סיפרתי לו על עצמי ועל 'אנדיור', והענקתי לו את המתנות שהכנתי מבעוד מועד. הוא התרגש. כששאלתי על אימוניו הציע שניפגש עם מאמנו - ד"ר ילמה ברטה. נפרדנו וקבענו להיפגש במשרדו.
למחרת בשעה 10 בבוקר נכנסתי למשרדו, שבו כבר ישבו היילה ומאמנו ובחור צנום נוסף בשם מילון וולדה (Millon Wolde). למי שהשם נשמע מוכר לו - מילון הוא הזוכה במדליית זהב ב-5000 מטר במשחקי סידני 2000. במשך כשעה ישבנו ארבעתנו (נשמע הזוי משהו) ושוחחנו על ריצה בכלל, על הריצה באתיופיה בפרט ועל איילה סטאין שלנו שכולם שם מכירים ומוקירים.
שאלתי את עצמי איך נפלה בחיקי זכות כזו, ומדוע אדם כה עסוק הקדיש לי מזמנו. התשובה כנראה פשוטה ביותר - רצים לבנים אינם מגיעים לאתיופיה.

שאלת מיליון הדולר: למה הרצים האתיופים כל כך טובים?
מה שבלט במיוחד אצל אותן קבוצות רצים שראיתי בהרים היה שכולם התאמנו קשה ביותר. כששאלתי על כך את ילמה הוא הסביר שאימוניהם קשים מדי, ללא תורת אימון מסודרת. חלקם הגדול נפצע, ומי ששורד מצליח לפרוץ את המחסום ולהגביר בכך את סיכויו להצליח ברמה העולמית הגבוהה. לשאלתי מהו אפוא סוד ההצלחה של הרצים האתיופים קיבלתי הרצאה - לא על תכניות אימון ולא על דרך חיים אלא על מוטיבציה. מוטיבציה המדרבנת את הרצים לצלוח את הסבל הגופני העצום הכרוך בעמידה באימונים קשים - המוטיבציה הסוציו-אקונומית. בדומה לאחיהם בארצות-הברית ובמקומות אחרים בעולם, גם כאן אחת הדרכים היחידות לצאת ממעגל העוני היא באמצעות הספורט. בארצות-הברית זה הכדורסל והפוטבול, בניגריה ובברזיל זה הכדורגל ובאתיופיה ובקניה זו הריצה.

 


• תודה לשרון מרטון המתגוררת באדיס, שבזכותה יכולתי להגשים חלום זה, ולצחי שאירח אותי בביתו והכיר לי את המדינה המופלאה הזו.

 

סגור