טור דה מון בלאן שלי - חלק שני

| שתף |

התחרות שלי אמורה היתה להתחיל בשבת ולשם כך, הגעתי להסעה בתשע בערב, שלוש שעות ליציאה. ישבנו באוטובוסים במשך כשעה וחצי עד שהגיעו המארגנים ובקשו מאיתנו לרדת. מסתבר שבגלל תנאיי מזג האויר הקשה, התחרות הארוכה נעצרה ובוטלה...

תאריך: 20/09/10, מאת: רן שילון

לקריאת טור דה מון בלאן שלי - חלק ראשון לחצו כאן


התחרות
ה UTMB היא תחרות בת ארבעה מסלולים:
240 ק"מ שבקבוצות (כל הקבוצה מתחרה כל הדרך). תחרות זו התחילה ביום רביעי והסתיימה בראשון בבוקר
166 ק"מ – תחרות הדגל, שיצאה ביום שישי בערב משמוני
110 ק"מ – התחרות שהייתי רשום לה ואמורה היתה לצאת ביום שבת 00:00 מקורמאיור, הנמצאת בצד השני של רכס המון בלאן מעבר למנהרה באיטליה.
98 ק"מ – התחרות "הקצרה", אליה ניתן להרשם ללא תנאים מוקדמים וללא ניסיון. תחרות זו יצאה בשישי בבוקר מקורמאיור
סך כל הרצים עומד על כ 6000 רצים במרחקים השונים

הערב שלפני
התחרות שלי אמורה היתה להתחיל בשבת ולשם כך, הגעתי להסעה בתשע בערב, שלוש שעות ליציאה. ישבנו באוטובוסים במשך כשעה וחצי עד שהגיעו המארגנים ובקשו מאיתנו לרדת.
מסתבר שבגלל תנאיי מזג האויר הקשה, התחרות הארוכה נעצרה ובוטלה.
למה הכוונה מזג אויר קשה? גשם וערפל במקומות הנמוכים ושלג בגבוהים.
כדי להבין את הסכנה, יש צורך להכיר את מסלול הריצה – למעלה מ 90% מהמסלול עובר בסנגלים צרים כאשר בצד אחד ההר ובצד השני תהומות עמוקים. הסכנה אמיתית ומוחשית ונכון עשו מארגני המרוץ לעצור את התחרות

ומה קורה עם התחרות שלנו? שאלנו
והתשובה – אין לנו מושג (הצרפתים בשיאם). תחזרו ב 02:30 לפנות בוקר ונאמר לכם.

חזרתי למלון ולבסוף התקבלה ההחלטה שמשתתפי התחרות שלנו (110 ק"מ) ומשתתפי התחרות הארוכה (166 ק"מ) יצאו ביום שבת בשעה 10:00 בבוקר מקורמאיור למסלול "הקצר" של ה 98 ק"מ \ 5400 מטרים של טיפוס

התחרות
בשבת, בשעה 10:18 יצאנו סוף סוף לריצה המיוחלת. הקילומטרים הראשונים התגלגלו בכפר ויצאו לכיוון צפון – לגבול השוויצרי. מזג האויר היה חמים- כ 15 מעלות ורק עננים קלים היו בשמיים. אחרי כ 3 ק"מ התחלנו בטיפוס הראשון של היום ל Refuge Bertone ומשם, לאורך הרכס ל Refuge Bonatil וגלישה ל Arnuva. - אמנם טיפסנו כבר למעלה מ 1000 מטרים, אבל התנאים מצויינים, לא בוציים מידי וההתקדמות מהירה. הגעתי לשם בפחות מ 3 שעות.

מכאן התחילו העניינים להיות קצת יותר "מעניינים" -
הטיפוס הבא היה ל Grand Cole Ferret ומעבר לשוויץ. כבר משמו של המעבר, ניתן להבין שמדובר בעלייה גרנדה גרנדה. הרמז הראשון לצרות הממשמשות ובאות היתה העובדה שכלל לא ניתן היה לראות את ההר. הוא היה מכוסה כולו בענן שמהר מאוד הסתבר כענן של גשם.
בזריזות לבשתי את מיטב מחלצותי על הבגדים הרטובים מזיעה והתחלתי את הטיפוס המפרך.

הדרך למעלה התגלתה כתלולה ( 4 ק"מ וטיפוס של 700 מטרים. מי רוצה לחשב שיפוע ממוצע? ), רטובה ביותר וחלקלקה. מים זרמו מלמעלה ולאורך השבילים הצרים. לקראת שיא הגובה, התחלף הגשם בשילוב של גשם קפוא ושלג קל. למרות 4 השכבות שלבשתי, ולמרות העלייה הנמרצת, התחלתי להרגיש את הקור, מה שלא הרפה ממני עד לסוף התחרות. כשהגעתי למעלה, כבר לא הרגשתי כלל את אצבעות רגלי, ידיי ואת מחצית פני.

בניתי על הירידה הגדולה ל La Fouly אבל מהר מאוד הבנתי שמהירות כבר לא תהייה בחלק זה של "הריצה", או ההחלקה.
הירידה הרגישה יותר כמו סקי עם מקלות מאשר כריצה. מספר פעמים גם החלקתי ממש בבוץ החלקלק.

ל La Fouly הגעתי רטוב עד לשד עצמותיי ורועד מוקר. לשמחתי, בכניסה לתחנת ההאכלה, עמד תנור גדול. פשטתי את בגדי וניסיתי ליבשם. בינתיים, צלחת (ראשונה) של מרק עוף, לחם עם גבינה צהובה ונקניק, קולה, עוגיות ועוגות ו.. יוצאים הלאה.

מחצית השעה הראשונה אחרי כל תחנה היתה דומה – רעד בכל הגוף שלאט לאט עובר כאשר הגוף חוזר ומתחמם לאיטו.
מ la Fouly ירדנו בפעם היחידה לאורך כל התחרות הזו לאורך דרך עפר רחבה וקטעים של כביש סלול עד Praz De Fort ומשם חזרנו לטפס לעיירה היפהפיה Champex Lac בקילומטר ה 55.

עצירה נוספת להתחממות ולמרק עוף עם אטריות, קולה, לחם, גבינה, נקניק, עוגה ומתחילים את החלק השני והקשה של התחרות – כל הר "מלמיליאן", כל עלייה\ירידה בת 600-915 מטרים והשפוע הממוצע עולה על 25%
רק כדי שנשים דברים על הקשרם – גובה הכרמל פחות מ 350 מטרים, הרי ירושלים כ 740 מטרים והעלייה הכי קרובה לחווייה הצרפתית היא צוק מנרה – גם מבחינת התלילות וגם בבחינת הגובה.

בשלב הזה של התחרות, השעון שלי נלחץ ואין לי מושג יותר כמה שעות עברו ומתי אגיע לנקודה הבאה.
אני עסוק בלטפס ולבדוק במד הגובה שלי ( תודה סונטו Core המדוייק ביותר ) כמה מאות מטרים נוספים מחכים לי עד לפסגה הבאה.
ככל שהתחרות מתארכת, אני מוצא עצמי עם פחות ופחות רצים סביבי.
ככל שהתחרות מתארכת, תחנות ההאכלה קטנות יותר וריקות יותר.
ככל שהתחרות מתארכת, מספר הצופים שמחכים בכל תחנה הולך ויורד, וכך גם הלילה.
ככל שהתחרות מתארכת, הרצים שקטים יותר וחוץ מנשימה מאומצת, אף אחד לא מחליף מילה. כל אחד אוסף את כל כוחות הגוף והנפש כדי להתמודד עם מה שעוד נשאר.
עוד עליה ועוד ירידה ועוד עליה ועוד ירידה.

בקילומטר ה 88, אני מוצא את הקיר. אנחנו על גב Tete Aux Vents, ההר הגבוה ביותר בתחרות. מצד שמאל רחוק למטה נמצאת כנראה שמוני ובצד השני ההר הגדול הנגלה במלוא תפארתו. העננים התפזרו והלילה בהיר פתאום.
בגובה של 2200 מטרים אין כלל עצים והנוף עוצר נשימה
הרעש היחיד שנשמע הם המים הזורמים בכל מקום – זרזיפים ונחלים, מפלים ונהרות ברקע. מים זורמים מכל כיוון.
ופתאום הכל נעצר. הבחילה הגדולה, שחיכיתי לה לאורך כל כך הרבה שעות, הנה היא כאן. לא נלחץ ולא מפחד. פשוט שולף את גלולות הקסמים שלי ואחרי פחות משתי דקות חוזר לרוץ.

בתחנה האחרונה ההפסקה ממש קצרה. צלחת מרק עוף, לחם, גבינה, וכו'... ואני יוצא
עוד עלייה (חשבתי שמכאן רק יורדים), כניסה ליער סבוך וקודר ומתחילים בירידה האחרונה של היום. לאט יורד דרך השורשים והאבנים והסרפנטינות החדות, בודק את מד הגובה וממשיך בירידה האחרונה
ואז, נפתח הסנגל לדרך אפר רחבה ואני מוצא עצמי שועט, פשוט שועט למטה
הקילומטרים האחרונים עוברים מהר. עוד סבוב ועוד ירידה, עוד פנייה ואני חזרה בשמוני. עוקב אחרי הסימונים ומוצא עצמי במהרה במרכז העיר השומם כמעט לגמרי.
מסביבי אין כל רצים ואני מגיע וחוצה את קו הסיום מתרגש,. כן מתרגש.

מסקנות
הגעתי מוכן לעליות, הגעתי מוכן לירידות
הגעתי מוכן לקילומטרים הרבים והגעתי מוכן לגובה
אבל... אני שונא שקר לי. התחרות הבאה בלא פחות מ 30 מעלות.
אתם יודעים מה? גם 40 הולך.
 

סגור