בדידותו של השחיין למרחקים ארוכים

| שתף |

"בסופו של דבר, אתם לבד עם המחשבות שלכם, תנועה אחר תנועה", דנה צימרמן חזרה ממשחה "3 ימים ב-3 ימים" עם תובנות על שחיית עשרה קילומטרים בים סוף.

תאריך: 30/10/12, מאת: דנה צימרמן

יותר ממאה ועשרים שחיינים השתתפו בסוף השבוע האחרון במשחה "3 ימים ב-3 ימים", שהתקיים בשלושת אגני המים הבולטים של ישראל: ימת הכנרת, הים התיכון, וים סוף. מדי יום במשך שלושת הימים העוקבים, גמאו המשתתפים מרתון ימי, כלומר שחו למרחק של 10 קילומטרים, כשביומיים הראשונים נאלצו להתמודד עם תנאי מזג אוויר וים בלתי צפויים ולא פשוטים, בהם גלים, רוחות, זרמים וגשם. המשחה הוא יוזמה של גדי כ"ץ, מי שהביא לישראל את שיטת השחייה המכונה Total Immersion) TI), והוא התקיים השנה זו הפעם הרביעית, בהפקתם של אריק פרי, גליה זוהר וחברת שוונג.

שחיית מים פתוחים – או באנגלית open-water swimming – הוא ענף שנמצא בעלייה בישראל ובעולם כולו, במיוחד מאז שהפך לספורט אולימפי ונכלל במשחקים האולימפיים שהתקיימו בבייג'ינג, ב-2008. בניגוד למשחים אחרים שהתקיימו השנה בארץ, "3 ימים ב-3 ימים" הוגדר מראש כאירוע בלתי תחרותי: אולטרא-מרתון ימי שבו המטרה היא ליהנות מהדרך ולא מהזמן שלקח להשלים אותה.

רוב השחיינים שנטלו חלק במשחה לא שחו את מלוא שלושת הימים – אלא העדיפו (כמו כותבת שורות אלה) להשתתף ביום אחד מבין השלושה, או לכל היותר ביומיים. השיא של המשחה – שגרף אליו את המספר הגבוה ביותר של נרשמים, לא פחות מ-90 – היה היום האחרון, שבו שחו משתתפי המשחה 10 קילומטרים בים סוף, מהחוף הצפוני אל המזח של מלון הנסיכה הסמוך למסוף הגבול טאבה. למרות הריחוק מהמרכז והעלות, אין פלא שדווקא לאילת הגיעו עיקר המשתתפים. זאת, משום שחווית השחייה באילת היא המספקת ביותר, לנוכח העובדה שמסלול המשחה עובר בשולי שטחה של שמורת האלמוגים ומציע לשחיינים "נוף ימי" של דגים, דגיגים ואלמוגים - ואפילו דולפינים, אם מתקרבים מספיק לריף הדולפינים שעל פניו חולפים בדרך.


דנה צימרמן בסיום 10 הקילומטרים / צילום אריק פרי



בדידותו של השחיין למרחקים ארוכים

זה אולי נשמע טריוויאלי, אבל שחיית 10 קילומטרים בים היא חוויה שונה מאוד משחיית נפח בבריכה. יש מי שאפילו ישווה את ההבדל בין שתי הפעילויות לאופן שבו נבדלת ריצה על מסילת-ריצה מריצה בפארק פתוח. בניגוד למונוטוניות של השחייה בבריכה, אפילו אם מדובר בבריכה ארוכה של 50 מטרים, במים הפתוחים השחייה היא ביסודה "מסע". בים שחיינים צריכים לנווט כדי להגיע מנקודה לנקודה, ונתקלים בתנאי ים שלעתים משתנים תוך כדי השחייה – עליית הים, זרמים שמשנים כיוון, מכשולים שצריך לתמרן סביבם (מצופים, סירות, וכמובן שחיינים אחרים), וגם ב"נוף" מתחלף. לעתים רואים את הקרקעית, והיא חולית. לעתים היא סלעית. לפעמים לא רואים את הקרקעית כלל. ולפעמים חולפים בשחייה מעל דגים או סרטנים.

שחיית נפח, שלא כמו ריצת נפח, גם כשעושים אותה בדבוקה, היא פעילות מאוד בודדה. איש-איש והרהוריו. אישה-אישה ומחשבותיה. אפשר לפרוץ קדימה ולהוביל את הדבוקה, או להתמקם מאחורי אחד המובילים ולשחות מאחוריו, במה שידוע כ"דראפטינג", בדיוק כמו ברכיבת אופניים. ואפשר לבחור לשחות לצד שחיינית או שחיין אחרים, ולהתאים את קצב התנועות זה לזה, פעילות שיש בה אלמנט מדיטטיבי וממכר. אך מה שלא תבחרו, בסופו של דבר, אתם לבד עם המחשבות שלכם, תנועה אחר תנועה, תנועה אחר תנועה.

בחזרה ל"3 ימים ב-3 ימים". בכל אחד מהימים, פוצלו המשתתפים לשתיים עד שלוש קבוצות, בהתאם למהירותם. כל קבוצה לוותה על ידי שתי סירות קיאק וסירת מנוע אחת שעליה אנשי צוות מקצועי, שחיינים וחובשים, שמטרתה היתה לתת מענה לכל צרכיהם של השחיינים תוך כדי המשחה, ובעיקר, לספק להם שתייה ואוכל אחת לשעה, בעצירות ההזנה הקבועות. באוכל ושתייה הכוונה כמובן לג'לים ומשקאות איזוטוניים או מים, ולא לסנדביצ'ים וקולה. כל עצירה היתה קצרה ופונקציונלית – כמה דקות, עד שכולם הספיקו להרוות את צימאונם ולתדלק במזון. למרות שהעדר התקשורת תוך כדי השחייה עושה חשק עצום לפתוח בשיחות ארוכות בכל הזדמנות שהפה מחוץ למים והאוזניים יכולות להקשיב, העצירות הן קצרות וענייניות. בכל זאת, יש לנו 10 קילומטרים לשחות.

לא לחשוב על המרחק

אז על מה חושבים במשך 10 קילומטרים בים? כמו במרתון על היבשה, כדאי לא לחשוב על נקוף הקילומטרים, כי זו הדרך האולטימטיבית להבטיח שהזמן לא יעבור. עדיף גם לא להסתכל על השעון. אשתקד המליץ אבי שיטת ה-TI, טרי לוכלין, שהגיע ארצה להשתתף במשחה, לא לחשוב על המרחק אלא פשוט להתרכז בלשחות, תנועה אחר תנועה, וזו התגלתה כעצה נהדרת.

הדבוקה שבה שחיתי היתה הגדולה ביותר, ואולי גם הכי פחות הומוגנית ברמתה. היו בה אנשים שהכירו זה את זה ממסגרות שחייה אחרות, אך גם אנשים חדשים שלא שחו יחד מעולם. לדבוקה היו שני "רועים" – אחד קדמי, שהשגיח שהשחיינים שבראש אינם מפריזים בקצב, ואחד אחורי, שתפקידו היה לוודא שאחרוני הדבוקה לא נשכחים מאחור, ובעת הצורך, לבקש מהמובילים לעצור כדי לתת לאחרונים לצמצם פערים. שחיין שהשתרך מאחור יתר על המידה, מצא את עצמו בסופו של דבר עובר לדבוקה איטית יותר.

בשעה הראשונה הדבוקה התנהלה בתזזיתיות מסוימת: קצב שחייה לא אחיד, וקבוצה של אנשים שעוד לומדים אחד את השני, מנסים לשחות צמודים ככל האפשר לקיאק המוביל כדי למנוע טעויות ניווט ופתיחת פערים. בשעה השנייה הדבוקה כבר נכנסה לריתמוס. בשלב הזה משתתפים כבר למדו עם מי נוח להם לשחות, ועם מי קצת פחות. אני הקדשתי את השעה השנייה למחשבות על סגנון השחייה ולהקפדה על תנועות נכונות – וזה העביר את הזמן בצורה מועילה ונהדרת במיוחד.

בשעה השלישית, אחרי שעתיים של שחייה בתוך תהום כחולה-עמוקה, פתאום רואים את הקרקעית. ועליה, שוניות אלמוגים, ובהמשך, דגים – בלהקות וביחידים, צבעוניים יותר ופחות, גדולים, קטנים ובינוניים. ובתוך כל הנוף הימי הקסום, מזכיר הגוף שגם הוא בעסק, ומשדר מדי פעם פולסים של כאב או עייפות: פה כואבת הזרוע, שם מציקה איזו שפשפת טורדנית שצמחה מרצף התנועות הבלתי נגמר. פסקול המחשבות הוא כמו תוכנית ה-SHUFFLE בנגני מוסיקה: "להקת דגים מקסימה שוחה מתחתי; משהו משפשף לי בצוואר ליד האוזן; רגע, למה השחיין שלפני מגביר פתאום? אוי! הנה טריגון! אוף, אני חייבת פיפי".

לבסוף מופיע מלון הנסיכה מאחורי אחד הצוקים האדמדמים. בשלב הזה, ה"רועים" של הדבוקה, שדרשו מהדבוקה משמעת בכל הקשור לקצב, משחררים את השחיינים לשחות בקצב שירצו. מי שמעוניין להגביר – מגביר, והיתר ממשיכים בקצב הקבוע, עד למזח המלון, שם מתקבלים בתשואות על ידי כל אלה שכבר סיימו. אחר כך, באוטובוס בחזרה לנקודת הזינוק, מביטים בדרך ומשתוממים: שחינו נורא רחוק – איזה כיף! הלשון אמנם עדיין מרגישה כמו מלפפון חמוץ, מקומטת ומלוחה עד זרא, והאף והעיניים צורבים ממי הים, אך כעבור כמה שעות גם זכר המלח ייעלם – עד למרתון הימי הבא.

 

 

  • צילום: אריק פרי

סגור