הממלכה המאוחדת

| שתף |

ג'סיקה אניס, גרג ראת'רפורד ומו פראח הפכו את בריטניה למעצמת אתלטיקה לערב אחד. דני בורשבסקי ראה איך זה קורה מחוץ לאצטדיון וברחובות מרכז לונדון

תאריך: 05/08/12, מאת: דני בורשבסקי

קרוב לודאי שרובכם צפיתם בהנאה בערב התחרויות השני המטורף של תחרות האתלטיקה האולימפית, אבל עם כל הכבוד לכורסא הנוחה ולמסך המפנק, יש דברים שאפשר להרגיש רק כשנמצאים בלונדון, על אחת כמה וכמה כשמדובר באחד הימים הטובים בהיסטוריה של הספורט האולימפי הבריטי. לא ניכנס כאן לדרך שבה ג'סיקה אניס זכתה בקרב השבע, לניצחון המשכנע של גרג ראת'רפורד בקפיצה לרוחק ולריצה המדהימה של מו פראח – הכל כבר נראה ונכתב. מה קרה אחרי זה? בדיוק בשביל זה אנחנו כאן.

כמובן שגם בערב הגמרים, האצטדיון האולימפי היה מלא עד אפס מקום. באירועי ספורט גדולים בארץ, וגם בעולם, אנחנו רגילים לחרדות של הקהל מהלחץ בסיום האירוע. תמיד יש אלפים שקמים ממושבם מוקדם מדי, אם זה משחק כדורגל למשל, הם יורדים באיטיות לכיוון היציאה כבר בדקה ה-80, ואפילו אם זו הופעה גדולה – חצי מהאנשים כבר עושים את כיוונם ליציאה עוד באמצע ההדרן. הבריטים כל כך נהנו מההופעה של האתלטים שלהם, שהם סירבו לעזוב את האצטדיון. חצי שעה אחרי ששלי אן פרייזר ניצחה בגמר ה-100 לנשים, והכרוז בישר על סיומו של עוד יום, הקהל הבין שיהיה טקס פודיום עם ההמנון הבריטי. לא רק ששערי היציאה היו ריקים מאדם ודוכני האוכל מחוץ לאצטדיון נותרו מיותמים, אפילו היה אפשר לגשת לשירותים בשקט ולהרגיש לבד בכל אחת מעשרות היציאות של האצטדיון. מתוך 80 אלף איש יצאו רק כמה מאות, והשאר נותרו לחגוג במושבים ולשיר את GOD SAVE THE QUEEN.

בסוף כולם יצאו, ובדרך לתחנת הרכבת "סטרטפורד אינטרנשיונל" הסמוכה לאצטדיון השתרך טור של אלפים, במקרה הטוב. אלפי איש שפשוט עמדו כי עם כל הכבוד למערכת התחבורה הבריטית המופלאה, היא לא ממש יכולה לשרת כמות כזאת של אנשים. לשרת זה יחסי במקרה הזה. בשבילנו זה סיוט, אנחנו הישראלים רגילים ואולי מעדיפים לרמוס במקרים כאלה. אבל הבריטים המאושרים עמדו שם, במזג אוויר קריר, ושרו שירים כשהמתנדבים שעובדים בתחנת הרכבת ניסו לבדר אותם עם מגהפון. אף אחד לא היה עצבני, אף אחד לא צעק, אף אחד גם לא רצה ללכת הביתה – כולם נהנו מכל רגע, אחרי הכל –כמה פעמים בחיים שלהם הם יחגגו שלוש מדליות זהב אולימפיות אצל מלכת הספורט ועוד במגרשם הביתי?

ג'סיקה אניס, גרג ראת'רפורד ומו פראח גרמו אתמול בסופו של דבר לעם שלם להסתובב ברחובות מרכז לונדון (וברחבי המדינה כולה) ולחגוג את אחת מחגיגות הספורט הגדולות שנראו כאן. נכון שהבריטים מעדיפים כדורגל וראגבי, אבל לא ממש הלך להם בענפים האלה בשנים האחרונות. ופתאום, דווקא באתלטיקה הם הופכים למעצמת על, אולי רק לערב אחד ובכל זאת –מעצמה. לחובבי אתלטיקה אמיתיים, אין שמחה גדולה יותר מאשר לראות מה הספורט הזה יכול לעשות לאזרחים הפשוטים, משהו שלצערנו לא ממש נוכל לחוות בישראל.
 

  • Victah sailer / photorun.net

סגור