השראה יומית - לורן פלשמן

| שתף |

במפגש ליגת היהלום בשבוע שעבר בלונדון, ניצחה לורן פלשמן בריצת 5000 מ' וקבעה את התוצאה השניה בטיבה בארה"ב לשנת 2011. מה שמעניין בסיפור שלה הוא ששום דבר לא היה מובן מאליו ואם מסתכלים על מה שעבר עליה עד אותו ניצחון אפשר רק ללמוד ממנה, ולהעריץ....כמובן.

תאריך: 10/08/11, מאת: ליאת גלר

"נמאס לי לרדוף אחרי עצמי; אני רוצה שהכאבים האלו יעברו כבר; אני מתחילה להרגיש כמו מטורפת; אני רוצה לפרוש (אלו היו כמובן איומים ריקים מתוכן שרק גרמו לי לבכות יותר, מה שכנראה מראה כמה הם לא היו אמיתיים)".

"ואז היה רגע, אחרי הריצת חימום, שבו עמדתי לבטל את כל ההשתתפות שלי במרוץ. החלטתי שהמרוץ הולך להיות אסון, ואין שום סיכוי שאני אוכל לעשות כזה שינוי בריצה בתוך שבוע ועדיף שאני בכלל לא אזנק מאשר להפסיק באמצע. חיפשתי את המאמן שלי כדי להגיד לו שאני לא מזנקת, אבל לא מצאתי אותו. פאניקה רגעית".

כך מתארת לורן פלשמן בבלוג שלה שיחה עם חברה כמה שעות לאחר ריצת 5,000 מ' במסגרת ליגת היהלום בשטוקהולם, ואת הדקות לפני שזינקה לאותו מרחק בגרנד פרי לונדון שבוע מאוחר יותר. לא בדיוק סוג הדברים שהייתם מצפים לקרוא ממי שסומנה בצעירותה בתור השם הגדול הבא בריצה למרחקים בינוניים, אחת הרצות הבודדות בארה"ב שירדו מ 15 דקות ב- 5,000 מ' ואלופת ארה"ב היוצאת למרחק זה.

פלשמן זינקה לתודעת האתלטיקה האמריקאית במהלך ארבע שנותיה בסטנפורד, תחת המאמן וין לנאנה. לאורך לימודיה היא זכתה ב 15 תארי אול-אמריקן, ובין 2001 ל- 2003 זכתה באליפות המכללות ב- 5,000 מ' (בשנה האחרונה הסגנית שלה באותה ריצה היתה שאליין פלאנאגן, כיום מחזיקת שיא ארה"ב במרחק); וסיימה בין המובילות בריצות שדה, 1,500 ו 3,000 מ'.

לאחר סיום הלימודים פלשמן הצטרפה ל OTC ELITE, ונראה היה שכל דבר שהיא עושה מצליח – היא הובילה את נבחרת ריצות השדה של ארה"ב למדלית ארד היסטורית באליפות העולם ב 2005; ב- 2006 היא ניצחה באליפות ארה"ב ב- 5,000 מ' (תוך כדי שהיא בורחת לקארה גאוצ'ר בישרות האחרונה), ובניגוד לאחרות שבררו תחרויות ומדי פעם צצו וחזרו, היא שמרה על עיקביות ותוצאות טובות וחזקות בכל מירוץ בו השתתפה – והיא ההשתתפה בלא מעט.

אבל ברקע משהו השתבש. בשנת 2003, רגע לפני המבחנים האולימפיים וכשהיא בשיא הכושר, פלשמן סבלה משבר מאמץ רציני בכף הרגל. הפציעה זרקה אותה למעגל מטורף של ניסיון להחלים בזמן, אבל בסופו של דבר היא צפתה במבחנים על קביים, מהצד. היא החלימה, חזרה לרוץ וכאמור ב- 2006 ניצחה את אליפות ארה"ב. חברת נייקי אימצה אותה כמודל חיקוי לנערות, היא כתבה בלוג באופן קבוע, רצה חזק והכל היה נהדר, עד ששלוש הקפות לסיום ה -5,000 באליפות ארה"ב ב -2007, כשהיא חלק מקבוצה של שלוש נשים שנאבקה על מקומות 2-3 (את המרוץ הובילה וניצחה פלאנאגן בצורה משכנעת), פלשמן עצרה, ואז עברה להליכה. "המחשבות השליליות פשוט אכלו אותי ולא ידעתי איך לצאת מזה". אחרי עשרים שניות היא חזרה לרוץ וסיימה במקום הרביעי. פלשמן התחילה לעבוד עם פסיכולוג ספורט כדי להבין מה היא צריכה לשנות כדי למצות את היכולת שלה, אך מה שבאמת שינה את כל צורת החשיבה שלה היה מותו הפתאומי של ראיין שיי, חבר קרוב שנפטר במהלך המבחנים לסגל האולימפי במרתון. פלשמן החליטה להתמסר לגמרי לריצה, והכל היה מוכן לפריצה הגדולה.

במאי 2008 היא רצה 14:58.48 דק' בגרנד פרי בניו יורק (הזמן השמיני בטיבו למרחק בארה"ב באותה תקופה), ארבעה שבועות לפני המבחנים האולימפיים. אבל שבוע לפני כן במהלך ריצת אימון היא סובבה את הקרסול ושברה את עצם הנביקולר, פציעה שידועה כ"מחסלת קריירות". בעצה אחת עם המאמן היא הפסיקה לרוץ שבועיים לפני התחרות, וההימור כמעט והשתלם. פלשמן סיימה רביעית אך ברגע שגאוצ'ר ופלאנגאן החליטו לרוץ גם את ה- 10,000 וגם את ה- 5,000 באולימפיאדה, היא נשארה בבית והחליטה לטפל בפציעה בצורה הנכונה ביותר – על ידי ניתוח. תוך כדי התאוששות מהניתוח היא התחילה לפתח פציעות חוזרות ונשנות ובמשך קרוב לשנתיים לא הצליחה לרוץ.

"הגעתי למצב שבו איבדתי אמון ברפואה, במאמנים שלי, ביוג'ין (אורגון) ובריצה... בכל דבר חוץ מהמשפחה והחברים", היא כתבה בסוף דצמבר 2009. "עברו כבר חמישה שבועות (שבהם היא לא רצה) ואני עדיין לא יודעת מה לעזאזל לא בסדר, אני לא יכולה לרוץ ואני לא יכולה להתקדם". אבל פלשמן לא ויתרה, זיהתה מה גורם לה להיפצע ושינתה את כל צורת הריצה שלה, החל מהצעד והדריכה וכלה באופן שבו היא נשמה והחזיקה את הידיים. ב- 30 לאפריל 2010, שנה וחצי לאחר הניתוח וכמעט שנתיים לאחר הפעם האחרונה שהתחרתה, התייצבה פלשמן למרוץ באורגון בתקווה "לנצח או להשיג זמן שיאפשר להשתתף באליפות ארה"ב, ועדיף את שניהם". פלשמן אכן ניצחה ומספר שבועות לאחר מכן התייצבה על קו הזינוק באליפות ארה"ב ליד רצות חזקות כמו ג'ני ברינג'ר, מולי האדל וג'ן ריינס.

אתנחתא קצרה: לורן פלשמן היא עוף מוזר קצת בעולם הריצה. היא רצה מוכשרת בצורה בלתי רגילה, אבל מעבר להיות רצה היא גם אדם שמשתדל להיות מאוזן עם החיים ולתרום כמה שיותר לסביבה. במהלך הפציעה היא החליטה להגשים חלום ולהקים אתר שבו היא תוכל לחלוק מנסיונה הרב וליצור קהילת רצים שתתמוך אחד בשני. באתר היא תיעדה בצורה רהוטה וגלויה עד כאב את ההתמודדות עם הפציעות ועם האימונים. היא גם מוזיקאית כשרונית, ציירת ולאחרונה גם הקימה חברה לייצור חטיפי אנרגיה ללא גלוטן. הפתיחות הרבה שבה היא חולקת את חייה והעובדה שמדובר ברצה עם חוש הומור עצמי ובעיקר הרבה הערכה לתהליך שהיא עברה וממשיכה לעבור, גורמת לגלי אהדה גדולים הן מצד האוהדים והן מצד התקשורת. ולמרות כל האהדה, היא אפילו לא נחשבה לסוס שחור באליפות ב- 2010, אלא להפתעה נעימה.

את המרוץ כולו פלשמן העבירה בשקט בתוך הדבוקה המרכזית, עד ש 600 מ' לסיום מצאה את עצמה בדבוקה הראשונה, כ 8 מ' מאחורי ריינס, המובילה. פלשמן – רצת 1,500 חזקה – החליטה לקחת סיכון ופרצה קדימה בשלב מוקדם מאוד. בארינג'ר והאדל לא הספיקו להגיב בזמן ולורן פלשמן ניצחה את אליפות ארה"ב. את רגע הניצחון בשעה 20:29 היא תיארה כך: "הרגשתי כאילו מישהו שפך עלי אמבט שלם של אושר בזמן שחציתי את קו הסיום והרמתי את הידיים למעלה בתנועת ניצחון". את הרגע שאחרי, 20:29 + 10 שניות היא תיארה אחרת: "נפלתי על ברכי בייסורים בזמן שהגוף שלי התחרפן מכאבים איומים בריאות, בטן, רגליים, גב וראש. נשארתי על המסלול ועשיתי קולות מביכים למשך כמה רגעים, וכל הזמן הזה מצלמות דחופות לי לפנים וכל מה שאני יכולה לחשוב זה 'אני בטח נשמעת כמו האישה מהחדשות שנפלה מהבמה ונאנקה כמו חיה מתה. זו קרמה בגלל שצחקתי עליה והעברתי את הלינק לכל מי שאני מכירה". את האסטרטגיה שלה במירוץ היא תיארה למצלמות תוך שימוש חוזר במילה 'ביצים'.

לאחר הניצחון היא המשיכה להתחרות באירופה, חזרה לארה"ב ו... נפצעה שוב. את הפציעה הזו היא היתה בטוחה שכבר לא תשרוד ("עברו חודשיים מאז שרצתי ועם כל יום שעובר קשה לי יותר להאמין שהכל ייסתדר"), אבל בדיוק כמו בעבר היא לא הרפתה, עבדה עם מומחים והצליחה לחזור ולהתחרות במירוץ אחד בלבד במשך כל העונה – אליפות ארה"ב (אליה קיבלה כניסה אוטומאטית מהשנה שעברה). היא סיימה במקום שמיני בזמן לא מזהיר של 15:31, אחרי שהיו לה בדיוק 12 שבועות להתאמן. ושוב פציעה - תוך כדי האימונים ובהמשך במחנה אימונים בפונט רומאו, היא שמה לב לכאבי בטן חוזרים ונשנים שקוטעים לה את האימונים. לאחר שהרופא במקום לא הצליח למצוא פתרון היא פנתה לקהל הקוראים באתר שלה, ועשרות אנשים הגיבו והעלו רעיונות על סמך ניסיון העבר. פלשמן התחילה לבדוק את כל הרעיונות שהתאימו, תוך כדי שהיא מתכוננת למרוץ הראשון לאחר המחנה: ליגת היהלום בשטוקהולם.

3,000 מטרים ראשונים עברו בלי בעיה, אבל אז תקפו אותה אותם כאבי בטן והיא נאלצה להאט. את המרוץ היא סיימה עם שיא עונתי, 15:27, אבל בהרגשה איומה, הרהורי פרישה ובכי. בין שטוקהולם למרוץ הבא, בלונדון, היה שבוע בדיוק, ובשבוע הזה היא החליטה שהיא תגלה בדיוק מה הבעיה בבטן ויותר מכך, תבנה מחדש את הבטחון שלה בעצמה.
בסופו של דבר, פלשמן גילתה שהיא סובלת מאולקוס. שינוי מהיר של הדיאטה, כמה כדורים והבעיה נפתרה. עכשיו נשאר רק לפתור את הלחץ המנטאלי ואת זה היא עשתה בעצמה, דקות לפני הזינוק בלונדון, כשהיא נזכרה שבעצם היא אוהבת לרוץ, היא אוהבת לרוץ נגד כל הסיכויים, ובכלל אין סיבה לא לרוץ.
היא זינקה, ורצה עם המובילות, ובשחזור של גמר אליפות ארה"ב מ- 2010 היא פרצה קדימה 500 מ' לסיום. תוך 100 מ' היא פתחה פער על כל מי שהיו מאחוריה (כולל ג'ן ריינס, דזירה דבילה ועוד כמה רצות חזקות מקניה ואירופה) וסיימה 6 שניות לפני הרצה הקרובה ביותר אליה, בזמן של 15:00.57, הזמן השני בטיבו בארה"ב השנה (אחרי פלאנאגן) והזמן השני המהיר ביותר שלה.

העיתונות האלקטרונית השתוללה. "הקמבק של השנה?" שאלו ב flotrack. "ריצה מסחררת" הכתירו runner's world ואילו עורכי let's run קבעו בפסקנות כי "לורן פלשמן ריסקה את המתחרות" ו "היא יכולה לשבור את השיא האישי שלה בלי שום בעיה" וסיכמו ש "עכשיו כש(מולי) האדל פצועה ופלאנגאן רצה את ה 10,000, רצת ה 5,000 החזקה ביותר של ארה"ב לא תשתתף באליפות העולם".
ופלשמן? היא דיברה על כמה היא מאושרת ובאיזו מהירות דברים יכולים להשתנות אם רק ממשיכים להאמין; עונת המסלול הסתיימה והיא יכולה להכין את עצמה לעונה הבאה וניסיון, אולי אחרון, להיכנס לנבחרת האולימפית. ואז, רק בשביל לשמור על תדמית מתאימה, היא תיארה את עשרים המטרים האחרונים במירוץ כ"שאבתי אבק מהמסלול עם הישבן שלי", והאריכה את כרטיס הטיסה שלה בחזרה לארה"ב לעוד שבוע. ככה רק בשביל הכיף.


 

סגור