סיכום מסע "בית השנטי"

| שתף |

מסע "בית השנטי" התקיים בסוף השבוע האחרון ובו גויסו כ-400 אלף שקלים, במסע רכיבה קשה ומאתגר ומרגש...

תאריך: 11/11/14, מאת: מיכל קוברסקי

'מסע בית השנטי' התקיים ביום שבת האחרון ומשך אליו כ-1500 רוכבי כביש אשר בחרו ברובם לגמוע מרחק של 180 קילומטר מתל אביב לבית השנטי בדרום הארץ, כ-5 קילומטר משדה בוקר. האלטרנטיבה השניה הייתה לרכוב 90 קילומטר מבארי ועד לבית השנטי ולהצטרף להמוני הרוכבים שלבשו את חולצות המסע בצבע צהוב זוהר עד להגעה ליעד המדברי הקסום. למרות שמדובר על אירוע צעיר יחסית שמתקיים זו השנה השלישית, הוא נחשב לאחד מהאירועים האהובים על רוכבי הכביש בארץ.


צילום: מיכל קוברסקי

אז מה כל כך מיוחד במסע הזה? במסע הנפרס על פני יום שלם ומערב כל כך הרבה גורמים תפעוליים יש הרבה מקום לטעויות. בפועל, ההרגשה הייתה כמו של מלכים שפורסים לפניהם שטיח אדום- הכל היה מאורגן ומוכן לפני בצורה מופתית. זה התחיל עוד בטרם תחילת המסע, בעת קבלת הערכה שהגיעה במשלוח עד פתח הבית, בה הייתה חולצת מסע, פלאיירים על בית השנטי והנחיות מסודרות וברורות על לו"ז המסע, טלפונים לחירום ועוד. הלוגיסטיקה בשטח הייתה משומנת היטב וההרגשה שאתה בידיים טובות איפשרה לך להתמסר לרכיבה בלי דאגות מיותרות. תכנון הזמנים היה מדוייק, העצירות איפשרו לרוכבים להתרענן, לאכול, לשתות ולהצטייד באנרגיה להמשך המסע, סגירת הכבישים הייתה הרמטית ולבסוף חיכתה לרוכבים ארוחת ערב נפלאה במתחם גן שניאור שנתרם על ידי משפחת חשין לזכרו של בנם שניאור חשין שנהרג בתאונת רכיבה ביוני 2010. החזרה הביתה התבצעה באמצעות אוטובוסים נוחים ומשאיות עליהן הועמסו האופניים תוך מספר דקות. כשהגענו לנקודת החזרה המשאיות כבר ניצבו והחלו בפריקה זריזה של האופניים. ניכר כי הארגון כלל לא רק אנשים מקצוענים שידעו לבצע את עבודתם אלא גם הרבה מאוד תשומת לב לפרטים הקטנים, להבנה של צורכי רוכבי האופניים ולדאגה על בטיחות והנאה.

מלבד הפן הלוגיסטי הייתה במסע אווירה מדהימה. אירוע מסוג זה שמטרתו היא נטו כייף מוציא מהספורטאים המקצועיים והחובבנים כאחד את הטוב ביותר. הרבה חיוכים, הרבה פירגון ודחיפה, שיחות עם שותפים לשיגעון וגם קצת זמן לבד מול הטבע- מה צריך יותר? ההזנקה יצאה מחניון איצטדיון בלומפילד בתל אביב בשעה 6:00 בדיוק ונפתחה בליווי צעקות אנרגטיות של האישה והלב מאחורי בית השנטי- מריומה. אי אפשר שלא להתחיל את המסע עם חיוך אחרי בוסט אנרגיה שלה. בחלק מהמסע רוכבים בטור אחד, בחלק ביותר משלושה, כשהפלטונים מורכבים מקבוצות וממזדמנים נספחים. כנראה שהחוויה הזו הייתה הכי קרובה להמחיש לי איך זה מרגיש לרכוב בטור דה פראנס בדבוקה כל כך גדולה של רוכבים.

בחלקים אחרים של המסע יוצא גם לרכוב לבד מול הרוח, לשמוע קצת שקט, לחוות את הטבע ולהרגיש את הקילומטרים חולפים עם הנוף המשתנה מאיזור המרכז עד לנגב. אין ספק שהמסע היה מאתגר ולרכוב 180 קילומטר אינו דבר פשוט כלל, אבל האווירה והאנרגיה הטובה גרמו לכל המסע הזה בו יושבים על האוכף כ-8 שעות, לעבור בצורה נעימה ומהנה.

ואיך אפשר לשכוח את מטרת המסע- ילדי בית השנטי. חבר סיפר לי לפני שיצאנו שהוא התרגש עד דמעות בשנה שעברה כשהילדים הצטרפו לרוכבים מספר קילומטרים לפני הסיום וליוו אותם לביתם שבדרום ולא תיארתי לעצמי עד כמה הוא צדק. ממש לפני ההגעה חיכו לנו עשרות ילדים ובני נוער מצויידים באופניים ורכבו איתנו עד לביתם אשר גם שם חיכו לנו מתנדבים וילדים נוספים שקיבלו אותנו במחיאות כפיים וחיוך רחב. לאחר התארגנות וארוחת ערב מפנקת בניצוחם של השפים צחי בוקששתר וערן זינו, התכנסנו בגן שניאור ושמענו את מריומה בן יוסף, מייסדת ומנכ"ל בית השנטי יחד עם בעלה מיכאל בן יוסף, האיש שמוציא לפועל בצורה מופתית את המסע מידי שנה, מספרים על חזונם ועל חזון המקום בו אנו נמצאים ולשמו נהגה המסע. נחשפנו לבית העמותה המדהים שבדרום, לסיפורם האישי של חלק מילדי הבית, שמענו ביצוע מוזיקלי של אחד מהם ואפילו זכינו לראות הצעת נישואין מרגשת של אחד מילדי בית השנטי שכיום הוא קצין בצה"ל.


צילום: ליאת פוקס

באותו ערב, למרות שכולם היו מותשים, הייתה תחושה מדהימה והמון השראה באוויר. אחד הילדים אמר בסוף שהוא מרגיש שהמסע שאנו עשינו מתל אביב לכאן יכול לסמל במידה כלשהי את המסע הארוך שהוא עשה כאן בבית השנטי, מסע לא קל שדורש השקעה ואנרגיה אבל מביא לסיפוק אדיר ולתחושת הצלחה בסופה.
אחרי היום העמוס הזה אני חושבת לעצמי- שנה הבאה אצטרך לשמור על כושר מספיק גבוה כדי לרכוב 180 קילומטר, כי על המסע הזה אני לא מוותרת.
 

  • צילום: ליאת פוקס

סגור