בן ג'ונסון: "הייתי שעיר לעזאזאל"

| שתף |

בן ג'ונסון הוציא לאחרונה לאור אוטוביוגרפיה, בה הוא חושף את כל האמת על שערוריית הסמים באולימפיאדת סיאול ב-1988. ג'ונסון, שהיה שרוי בדיכאון מאז הפרשה, חושף פרטים מפתיעים שלטענתו יזעזעו את העולם.

תאריך: 06/10/10, מאת: מערכת עולם הריצה

לפני עשרים ותשע שנים, בסוף ספטמבר 1981 החל סיפורו של בן ג'ונסון, שהסתיים בשערורייה הגדולה ביותר בתולדות הספורט. בן ג'ונסון בן ה-19, בחור ביישן ומגמגם שעדיין היה בתהליך התאקלמות בחייו החדשים בקנדה, הקשיב למאמנו שרק פגש לראשונה במבוכה. הוא שקל רק 98 פאונד (44 ק"ג) אבל ג'ונסון החל בתוכנית אימונים אינטסיבית במטרה להפוך לספרינטר חזק ומהיר.

האמביציה חסרת הגבולות של צ'רלס פרנסיס הכירה לג'ונסון נושא ששינה את חייו לנצח. פרנסיס דיבר לאט ובזהירות כאשר הוא ניווט את חניכו במדרון תלול שבסופו של דבר הסתיים בחרפה. ב-1988 ג'ונסון הפך לאתלט אולימפי מבוייש, אלוף 100 מ' שעד היום זכור כמי שהיה שותף לרמאות הגדולה בעולם הספורט. 

היום, בשנת 2010, טוען ג'ונסון שהגיע הזמן לפתוח את הסיפור בשנית. ג'ונסון, מוציא בחודש הבא לאור את ספרו האוטוביוגרפי "סיאול לסיאול". הפעם, בגיל 48, ג'ונסון מדבר בביטחון ללא הגמגום שהפריע לו בעבר על כך שפרנסיס שהיה כמו אב עבורו, הוא ש"מכר" לו בהיגיון עכור את הרעיון של שימוש בסמים אסורים.

"פרנסיס אמר:ג'ונסון תזכור- אתה מרמה רק אם כולם עושים את זה. זה אומר שאם החבר'ה האחרים עושים את זה ואתה גם עושה את זה זו לא רמאות". מספר ג'ונסון בראיון. "הלכתי הביתה ולקחתי את זה איתי ולא סיפרתי לאמא שלי".

ג'ונסון מספר שעבור ילד פרנסיס חשף בפניו את האמת על רמאות. הוא חשב לעצמו, בתור ילד פגיע, שהמשחק אינו הוגן אם הוא לא עושה מה שכולם עושים. "חשבתי על זה במשך שלושה שבועות ובסוף אמרתי לו, צ'רלי, אני בסדר עם זה, קדימה, בו נעשה את זה".

כעבור שבע שנים, ולאחר שימוש קבוע בחומרים אסורים ניפץ ג'ונסון את שיא העולם ב-100 מ' וקבע 9.79 שנ' בגמר אולימפיאדת סיאול. במהרה שיאו והמדליה שזכה נלקחו ממנו והוא חזר לביתו שבטורנטו נכלם, לאחר תוצאה חיובית בבדיקת הסמים. בגופו התגלו סממנים לסם אנאבולי- סטאנאזול.

לאחר הפרשה שהותירה אותו מנודה בחרפה גדולה ודיכאון ארוך, הוא מחפש נקודת אור." הרבה אנשים יבקרו אותי משום שהם לא רוצים שהאמת תצא החוצה. הם קברו אותי כל-כך עמוק שלקח לי 22 שנים לצאת מהחור. אבל אני סוף-סוף יוצא ממנו בעזרתו של האל, והגיע הזמן שאספר את הסיפור שלי".

ג'ונסון מאמין שספרו יזעזע את עולם הספורט. מלבד הודאתו על השימוש בסם האנאבולי, ג'ונסון טוען ששתה משקה באולימפיאדת סיאול שהיה מתובל בסם שנמנע ממנו תמיד.

"הפסקתי לקחת סטרואידים כשישה שבועות לפני המשחקים. לא הייתי כזה טיפש כדי לנסות משהו כל-כך קרוב לגמר האולימפי. והכמות שנמצאה במערכת שלי היתה יכולה להרוג בן-אדם. הבדיקה היתה חיובית עבור סטנזול, אבל לקחתי עוד חומרים".

ג'ונסון מספר על "איש מסתורי" שיצר איתו קשר בסיאול. הוא נענה לו וצרך מידיו משקה שהכיל את אותם סטרואידים. "אני לא יכול לפרט יותר מדי כאן", הוא אומר," אבל זה עזר לי להבין מה קרה לי". העולם יהיה בהלם כאשר יקרא את הדברים, הרבה אנשים כבר טענו שהיתה איזו שהיא בעייתיות בסיאול, ואני נפלתי בפח. היתה מסתוריות במשך 22 שנים ועכשיו האמת תצא לעולם".

ג'ונסון, כחלק ממסע פירסום לספרו לא מנדב הרבה מידע. "הכל כתוב בספר". הוא אומר," האשמים היו הספונסרים,ואני לא רוצה יותר להוסיף על-כך".


"שנלקחתי לבדיקה ויצאתי חיובי, התקשרתי לאימי. אמרתי לה: "אל תדאגי אמא, אף אחד לא מת. זה הולך להיות מסע קשה אבל אני אשרוד". זה היה יודע קשה ממה שדימיינתי. אני לא מאחל לאף אדם לעבור מה שעברתי, בייחוד בשנה הראשונה".

ג'ונסון שקע בדיכאון עמוק עד שלפני שלוש שנים פגש את בריאן פארנון. פארנון, הצליח לרפא את ג'ונסון. אולם ג'ונסון טוען שעקב מצבו המשפחתי היה שקוע בדיכאון כבר בגיל 17. הוא היה צריך לדאוג בגיל מאד צעיר באחייניתו ,אחיינו ואימו."אתה צריך לסלוח לעצמך לפני שאתה סולח לאחרים". אמר פראנון לג'ונסון במהלך הטיפולים. "עכשיו זה הקרב הגדול שלי- לספר את האמת על עצמי ומה שבאמת קרה", אומר ג'ונסון.

ג'ונסון היה ילד חריג כבר מגיל 14. הוא עזב מג'מייקה לקנדה עם אימו. המבטא הכבד גרם לכך שהמקומיים לא יכלו להבין אותו ולכן ההתאקלמות היתה קשה.ג'ונסון היה ילד בודד מאד.

הבדידות היא שעזרה לו להיות בעל אמביציה גדולה בריצה."הילדים בכיתה לא קיבלו אותי. הם חיקו אותי. אבל ידעתי שאלוהים נתן לי כישרון ואלו החיים שאני צריך לחיות. הרבה דברים הניעו אותי, בעיקר צ'רלי פרנסיס, ששיחק את תפקיד האב עבורי. חבל שהוא עזב מוקדם מדי, כי בכל הנוגע לריצות ספרינטים הוא היה מבריק".

פרנסיס הלך לעולמו לפני מספר חודשים, וג'ונסון עד יומו האחרון סירב להאשימו בנפילתו. "נתתי אמון בהרבה אנשים בחיי, אבל אמא שלי אמרה לי לא לבטוח באף אחד, ועד היום זו החולשה שלי". אומר ג'ונסון.

 קרל לואיס, מעולם לא זכה לחיבה או לאמון מצידו של ג'ונסון. "הוא מעולם לא היה מוכן להכיר בכישרון שלי. הוא רצה את התהילה כולה לעצמו. כאשר הוא זכה ב-4 מדליות הזהב ב1984 שמחתי בשבילו.לא היתה לי עוינות כלפיו מעולם, אבל כאשר זמני הגיע להוכיח את כישוריי היתה לו בעיה גדולה עם זה. הוא לא יכל לקבל את זה".

המרירות בין קרל לואיס לג'ונסון עדיין מחלחלת עמוק ביניהם, כאשר ג'ונסון מודה שעד היום הוא צופה בקטעי וידאו של תחרויות של שניהם, בעיקר הגמר של 1988 בסיאול:"לפעמים אני צופה בזה או שזה משודר בטלויזיה שוב ואני חושב- וואו, הייתי ממש ממש מהיר אז!"

ג'ונסון טוען שיותר מלגרום לו לרוץ מהר, הסטרואידים היו רק תרופת דמה עבורו. אך האם הם עזרו לו להתאושש מהר יותר ולהתאמן חזק יותר? "אני חושב שזה יותר דחיפה פסיכולוגית. זה לא הופך אותך למהיר יותר. אם אתלט פשוט משתמש בכישרון הטבעי שלו, אני מאמין שהוא ישיג את מטרותיו".

 

לראיון המלא 

סגור