"לא היה לי חשק לחיות"

| שתף |

שנה וארבעה חודשים אחרי אותה תאונה קטלנית באתיופיה, יעמוד יעקב מזרחי על קו הזינוק במרוץ ה-10 ק"מ בטבריה. על המסע הארוך, הקשה והמרגש בראיון הבא.

תאריך: 07/01/13, מאת: דפנה פרחי

אני זוכרת את שיחת הטלפון הזו בעצמי, הלב שלי נשבר. זה היה ד"ר רפי וישניצר על הקו. אם רפי מתקשר, כנראה שזה חשוב, חשבתי לעצמי. הבשורה של "נשברו לו שתי הרגליים", היא אולי הבשורה הכי קשה שרץ יכול לקבל. כעבור כמה שבועות פגשתי את יעקב מזרחי במרתון טבריה (זה היה לפני שנה בדיוק), הוא היה על כיסא גלגלים. כששאלתי את מוטי (בנו) מה המצב, מוטי לא הסתיר דבר, "המצב לא טוב". 

גם היום בבוקר בשיחה שלנו יעקב לא מסתיר שום דבר. שבועות רבים של טיפול פסיכולוגי לצד השיקום הפיזי בהם נטל כדורים כדי לטפל בדיכאון. "לא היה לי חשק אפילו לחיות", הוא מספר. "היה לי בית מרקחת בבטן". אחרי ניתוח מסובך שעבר ברגליו היה ברור שאסור לו לרוץ וספק בכלל אם יוכל. שלושה חודשים הוא היה על כסא גלגלים וחודשיים בבית לווינשטיין. בשיקום הוא התחיל לבצע תרגילים ופיזיותרפיה, רכב על אופני כושר ועל מכשיר אליפטי שיכל. לאחר מכן בקנטרי המשיך בביצוע תרגילים ורכיבה ולמעשה נקודת האור הגיעה כאשר הגיע ל"מדיקס" בהדר יוסף בתל אביב. נפלאות הטכנולוגיה גרמו לו כן להצליח לרוץ על אותה מסילת ריצה "אנטי גרביטי". "שם כן הצלחתי לרוץ", הוא מספר", בהתחלה על חמישים אחוז ממשקל הגוף, אחר כך שיבעים וכן הלאה".

לפני חודש בדיוק הוא רץ בחוץ בפעם הראשונה. "האמת, לא האמנתי שאני אצליח לרוץ, אבל אמרתי לעצמי לא לוותר". נזכיר לכם שיעקב גילה את הריצה בגיל מאוחר (50) והיום בגיל 58 הוא מתגאה בשיא אישי ל-10 ק"מ של 36:20 דק'. את היכולות המדהימות האלו הוא איבד בתאונת דרכים במהלך שהייה במחנה אימונים באתיופיה. אבל השאיפה לחזור לרוץ לא היתה העיקר, מסתבר. "התאונה שינתה לי את החיים", הוא מסביר. לפני התאונה הוא היה בעל עסק לשטיפת מכוניות והיום הוא מתהדר בתואר מאמן אתלטיקה מוסמך. בשבוע הבא הוא יתחיל ללמוד ספורתרפיה באוניברסיטה. "בגלל הפציעה התחלתי להשתגע בבית אז הלכתי ללמוד בוינגייט", הוא אומר.

מאיפה הכוחות? אני שואלת. "הקבוצה (M&M) עזרה לי הרבה. הם עודדו אותי ובאו לבקר. אם לא הקבוצה זה לא היה קורה. וחוץ מזה, צריך להיות חזקים בראש ולא לאבד תקווה".

התאונה הקשה השפיעה על כל משפחת מזרחי. מוטי ואלונה שמאמנים את הקבוצה נרתמו מיד לשיקום של יעקב. "היתה תקופה קשה" מספר מוטי. "הרכב באתיופיה עף לו על הרגליים. שבוע הוא היה מחוסר הכרה. שמו לו עיתונים על הרגלים כי שם באתיופיה לא יודעים מה לעשות עם פציעות כאלה. דיברתי עם וישניצר והוא אמר לנו: 'ינתחו את יעקב בארץ אצל המומחה הכי גדול, לא משנה כמה זה יעלה והוא יחזור לעמוד על הרגלים'. אבל אז הגיע תקופה עוד יותר קשה", מוטי ממשיך, "הוא סבל מכאלה כאבים שהיו צריכים לתת לו סמים רפואיים, במהלך הטיפול הוא שקע בדיכאון ונהיה מכור לכדורים".

אשתו של יעקב נרתמה אף היא למסע השיקום, וכמי שלא רצה מעולם החלה לרוץ בשבילו. השילוב של תמיכה מהמשפחה, טיפול פסיכולוגי ופיזי מהמומחים הגדולים בארץ ובעיקר הרבה כוח רצון הם שהביאו את יעקב לעמוד על קו הזינוק שוב. 

יעקב יסגור מעגל ביום חמישי הקרוב בטבריה. שנה אחרי שהגיע כצופה על כסא גלגלים הוא מגיע כרץ וכמאמן. בבוקר המרתון הוא ינוע על אופניים על מסלול המרתון ויעודד את המתאמנים שלו ובצהרי היום יזנק לריצת ה-10 ק"מ. "אולי לא בקצבים של פעם", הוא מתנצל, "אבל זה מספיק לי".


יעקב מזרחי (משמאל) עם המשפחה, במסיבה השנתית של מועדון איילות
צילום: עומר מנוס - צלם הבית

 

  • יעקב מזרחי במרתון אמסטרדם 2011 שם קבע 2:50.43 שע'

    צילום מתוך אתר המרתון

סגור