יוסף אוריון (לוכסי) בן 90 ספורטאי, נוטר, לוחם ומחלוצי החינוך הגופני בישראל

| שתף |
  • SPORTWEB
  • כתבות
  • יוסף אוריון (לוכסי) בן 90 ספורטאי, נוטר, לוחם ומחלוצי החינוך הגופני בישראל

יוסף אוריון (לוכסי), שחגג לפני כחודש תשעים שנה, יכול להביט אחורה באהבה ובגאווה. בן למשפחה ציונית שעלה ארצה בגיל 18, אתלט מצטיין, לוחם במלחמת השחרור, בונה הארץ ומחנך דורות של תלמידים לאהבת הספורט והחינוך הגופני.

תאריך: 01/02/08, מאת: ד"ר אורי גולדבורט וקובי בכמן, גליון מס. 135

אימונים ל-10,000 מ': ריקודי עם ועבודה בטורייה
יוסף אוריון (לוכסנבורג) נולד ב-4 בדצמבר 1917 בבויטן, שלזיה עילית, גרמניה (היום חבל שלונסק בפולין). בנעוריו הצטיין בספורט, בעיקר בריצה. הוא השתייך לאגודת 'הכוח בויטן', וכבר בגיל 16.5 היה סגן אלוף שלזיה של אגודות מכבי ב-3000 מ'. בגיל 17.5 זכה במקום הראשון באותה מסגרת בתוצאה של 10:02 ד'.
בגיל 18 עלה ארצה. כבן למשפחה ציונית היה בהכשרה ובהכנה לקראת העלייה ארצה וידע מהם הקשיים הצפויים לו. אלו היו ימי המאורעות ואחיו, ספורטאי אף הוא, נהרג במאורעות אלו בחיפה. עקב המצב הקשה בארץ יוסף עסק בעיקר בהישרדות, ורק לאחר ארבע שנים חזר לריצה והצטרף לאגודת מכבי רחובות. אתר הפלמ"ח מספר לנו שהשתתף בהקמת כפר המכבי והשתייך לקבוצת שיבולת. הוא שמר בכרמים ובפרדסים ולא בחל בשום עבודה מזדמנת. ב-1940 התגייס כנוטר למשטרת היישובים והצטרף עם הגרעין לקיבוץ דגניה ב'. בשנים ההן התקיימו בארץ פעילויות ספורטיביות בהשראת השתתפותם של ספורטאים מבין חיילי בנות הברית. במאי 1941 הוא הצליח לשבור את השיא הארץ-ישראלי של ולטר פרנקל, 'מר ריצה' של ארץ-ישראל המנדטורית, בריצה ל-10,000 מטרים, והעמידו על 38:18.3 שניות. זו היתה ריצה שהתקיימה לעתים נדירות, ובפעם הראשונה נשבר שיא של ולטר פרנקל בריצה (שני שיאים אחרים שלו נותרו על כנם במשך 14 ו-19 שנה). בשיחה עם יוסף על אותה ריצה הוא הודה שהוא מתבייש בתוצאה. שבועיים לפני הריצה הוא רץ בחמסין בנעליים בלויות, העור בכפות רגליו התקלף והוא נאלץ להפסיק את האימונים עד התחרות. בתחרות עצמה הרגיש כבר במחצית הדרך כאבים עזים בכל שרירי גופו (זו היתה הפעם הראשונה שהוא רץ למרחק זה), ובקושי סיים את הריצה. באותה שנה זכה בתואר אלוף ארץ-ישראל בריצה ל-5000 מטרים. הוא סיפר עוד שפרנקל השתתף רק באליפויות, שנא להפסיד ואף נקט אמצעים לא מקובלים להקטין את סיכוייו להפסיד בריצה... בחיוך ה'מינימלי' האופייני לו סיפר כיצד ריקודי עם בערבי שבת ועבודה בטורייה בפרדסים במהלך השבוע שימשו לו כאימונים לקראת הריצה.

לוחם, ספורטאי, מורה ומאמן
שנה לאחר מכן הוא התנדב למחלקה הגרמנית של הפלמ"ח, ואחר-כך סופח לרשימת המועמדים לצניחה מאחורי קווי האויב, שבוטלה בסופו של דבר. ב-1944 סיים את המחזור הראשון להכשרת מורים לחינוך גופני בבית-המדרש ששכן באותם ימים בכמה בתי-ספר בתל-אביב. אתר הפלמ"ח מוסיף ומספר כיצד לחם 'לוכסי' (הכינוי שבו נודע), במסגרת הגדוד השלישי של הפלמ"ח, בקרבות שחרור הגליל, ועסק באבטחת דרכי הגישה ובשחרור קיבוץ להבות הבשן מהמצור. הוא נפצע בקרב, אך למרות הפציעה חזר לגדוד לקראת מבצע 'דני' ומונה לרב-סמל גדודי. משם המשיך עם הגדוד לשחרור הנגב ב'מבצע יואב' (על-שם יואב דובנו, מפקד נגבה), ורק בגיל 34, ב-1951, עבר קורס קצינים וסיים כחניך מצטיין. ב-1956 השתתף כמ"פ במבצע סיני. כל השנים הללו עסק בהוראת החינוך הגופני ובפעילות ספורטיבית רבגונית במסגרת הפועל. הוא שימש גם כחבר בוועדת האתלטיקה שליד ההתאחדות לספורט, חבר בוועדה המארגנת של כינוסי הפועל והמכביות ואף ניהל את המשחקים האולימפיים לנכים שנערכו בישראל ב-1968.

בשנות החמישים עסק אוריון באימון אתלטיקה בהפועל עמק-חפר ולאחר מכן בהפועל כפר-סבא ופתח-תקווה. עם חניכיו נמנו חנה שזיפי, אילן שזיפי ואביבה בלס. כמורה לחינוך גופני וכחבר קיבוץ דגניה ב' היה מורה לחינוך גופני בבית-ספר המשותף עמק הירדן בבית-ירח ורכז הספורט של המועצה האזורית. משם עבר ללמד בבית-הספר אוסטרובסקי ברעננה והמשיך בכך במשך יותר מ-20 שנה. בתו דפנה ממשיכה את דרכו ומלמדת שם עד עצם היום הזה. המוטו של יוסף כמורה וכמאמן היה מתן סיוע לתלמידים החלשים בשיעורי החינוך הגופני וטיפוח המצוינים בחוגים אחר-הצהרים.
לאחר שסיים את תרומתו לאתלטיקה עבר יוסף לתחום השחייה. הוא ייסד וריכז את מפעל ה'מציל החובב', ותרומתו לקידום תחום הבטיחות במים, ההצלה והצלילה זכתה להכרה בין-לאומית בארגון ההצלה הארצי של גרמניה, שהעניק לו תעודת כבוד. בשנת 1974 התנדב למשמר האזרחי ול'בני ברית' ושימש כנשיא הסניף בהוד השרון, שם הוא מתגורר עם אשתו ג'ינט. על פעילותו העניקה לו הוד השרון את התואר 'יקיר העיר'. הוא גם נבחר כאיש השנה של ארגון 'ליונס'.
מיוסף עצמו לא תוציאו פרטים על פועלו והתארים שזכה להם, כי האיש לא שש להתהדר במעשים ובתארים. יש צורך לדוג אותם מהכתובים (כמו כתבת טלוויזיה בערוץ הקהילתי)...

האהבה האמתית - הים והגלשן
הגיל אינו משחק תפקיד בחייו של יוסף. אחרי גיל 75 עוד המשיך להתייצב לאליפויות ישראל לוותיקים, ובכל פעם השתתף ביותר ממרחק ריצה אחד. בגיל 82 יצא למסע אופניים למדגסקר שבאוקיינוס ההודי במסגרת המשלחת הישראלית למסע אופני 'ראלי'. המסע נמשך שבועיים ויוסף, המתאמן 5 פעמים בשבוע ברכיבה על אופניים, שמר על כושר מצוין לאורך כל הדרך. היום, בגיל 90, הוא ממשיך בנסיעה באופניים מהוד השרון לקאנטרי קלאב ברעננה ובפעילות אירובית ומשקלות שם. הוא מספר שעד היום האהבה האמתית שלו היא לים. הוא חבר מועדון הדולפינריום, והוא אוהב לגלוש בים בגלשן המפרש שלו.
לפני כמה שבועות הוא השתתף בכנס ותיקי הפועל ביפו. הגיע ויצא בהליכה זקופה, בין קהל משתתפים שחלק לא מבוטל ממנו נע כפוף או שעון על מקל. זהו יוסף - המורה והמחנך, הלוחם והספורטאי, אדם מיוחד במינו.

סגור