דוד טבק הגיע לגבורות

| שתף |

דוד טבק בן שמונים.

תאריך: 27/11/07, מאת: ד"ר אורי גולדבורט,אלינור טילמן, גליון מס. 134

היה זה יום שישי חם בתל-אביב. עמדתי עם עוד כמה מאות איש על קרשי היציע הראשי של איצטדיון המכביה. במקום שעשרים שנה קודם לכן חגגה העיר תל-אביב כולה את המכביה הראשונה נראו עכשיו חול ואבנים מכוסים ב'צינדר' (פחם מהודק) - מה שהיה קרוי אז מסלול אתלטיקה. האירוע - אליפות ישראל באתלטיקה לשנת 1952. לעיני התגלה המחזה המדכא של שלושה רצים בלבד המתייצבים לגמר ה-100 מטרים. מדוע רק שלושה, שאלתי את עצמי בתמיהה ילדותית, כאשר העונה כולה היתה הטובה בדברי ימי האתלטיקה ורבים התחרו במיאוצים?


10.6!!
דוד טבק, האיש החסון עם רעמת השיער, ניתר כפגז ביריית הזינוק ופתח רווח שהלך וגדל לכחמישה מטרים מבנימין נוסבאום ז"ל. את הרץ השלישי לא הצלחתי לזהות. 10.6!! לוח התוצאות האלקטרוני נכנס לעולם האתלטיקה הבין-לאומית רק כ-20 שנה מאוחר יותר ולארץ אחרי 10 שנים נוספות. אז נקבעו התוצאות במדידה ידנית, והיית ממתין ארוכות להודעה ברמקול (אפילו רוג'ר בניסטר ו-18 אלף צופים, שנתיים לאחר מכן ב'מוטספור פארק' ברגע מכונן של דברי ימי הספורט במאה שעברה, חיכו במהלך הודעה ארוכה עד שהגיעו, בתום ריצה למרחק מייל, מילות הפלא של נוריס מק-וורדר: "הזמן - שלוש...", ואחר-כך הכול נבלע בשאגה).
אני עדיין זוכר כיצד במשך חצי שעה (כן, חצי שעה) סבבו כמה אנשים, שנראו לי אז 'דודים' מבוגרים עד מאוד, והחליפו מילים עד שלבסוף הודיעו ברמקול - "10.6". דרושים היו לפחות שנים משלושה שעוני עצר עם זמן כזה, או ש-10.6 יהיה זמן אמצעי בין השלושה. למען האמת גם אומץ לב היה נדרש. אנשים הביטו איש ברעהו בחוסר אמון. 10.6 בריצת 100 מטרים, בשנת 1952, במדינה אכולת משטר אספקה וקיצוב וכאשר שיא העולם של ג'סי אוונס היה 10.2 (כ-10.10 במדידה חשמלית)? שנים רבות מאוד תחלופנה עד אשר דור חדש יתרגל לתוצאות בקנה-מידה עולמי של אלכס אוורבוך כאן באיצטדיונים, אבל האפקט היה אז הלם של ממש. כנוהג הימים ההם (עד 1961, אם לדייק), פרץ ויכוח מה היתה מהירות הרוח באיצטדיון, שהיה מפורסם אז ברוח הגבית שלו. את התשובה איש לא ידע, כי בימי הצנע נראתה רכישת מד-רוח הוצאה יקרה ומיותרת עבור הספורט הדלפון שלנו, שבין השאר היה כפוף ל'מס מותרות' של 25% על מוצרי ספורט.
אבל זכרוֹ של הרגע נותר עד היום. אפילו הרדיו הודיע בשבת בבוקר על התוצאה, אירוע נדיר, ושנים עוד גיחכנו על כך שהוא הכפיף אותה לשיא ישראלי אחר, זה של אריה קלינשטוב בקפיצה לגובה - 1.825 מ'... רק אחרי זה באה הודעה על השיא של טבק - מה שהפך לבדיחה רבתי במעגלי הספורט של אז.
כמה שבועות אחר-כך עמד טבק על קו הזינוק של ריצת המוקדמות ל-100 מטרים במשחקי הלסינקי וסיים ראשון. המסלולים היו אז בני 6 נתיבים, והמראה של ארבעה אתלטים, מייצגים אולימפיים של מדינותיהם, מגיעים בריצה אחרי נציג מדינת ישראל בת ה-4 שנים בלבד היה ודאי בלתי נתפס (ועבור כולנו גם בלתי נחזה... טרם השידורים הטלוויזיוניים). טבק הוסיף ניצחון במוקדמות ה-200 מטרים מול יריב אחד בלבד, ואחר-כך נשר ברבע הגמר בשני המרחקים. כל זאת לא לפני שתקע באתלטיקה הישראלית עוד יתד - שיא ארצי של 21.8 שניות. האם היה זה זמן אמיתי או טעות של שיפוט ידני (בדיעבד פוענח מתצלומי הגמר, ששימשו רק כגיבוי, זמן אלקטרוני של 22.34 שנ') - זה כבר פחות חשוב היום, והשיא הזה נותר על כנו במשך 26 שנה.


כעוף החול
דוד טבק הגיע לאתלטיקה ולספורט בדרך נדירה, כסוס לא מאולף שפורץ בדהרה ומשיג את כולם (ראה ראיון). זה התרחש כשבע שנים לפני אותו אחר-צהריים חם באיצטדיון המכביה, שכבר סיפרתי עליו. טבק היה צץ ונעלם לסירוגין. צץ ב-1945 כצעיר בעל כישרון ריצה מהמם, שניצח במירוצים במקווה ישראל ללא ציוד ספורט רלוונטי ואחר-כך משפר בשתי עשיריות את שיא 'הפועל' של דוד ליכטבלאו לזמן של 11.1 שניות. שוב נעלם וחוזר לאחר כשנה עם ניצחונות מרשימים במפעל 'גביע הבריגדיר קיש' - תחרות שנותרה בזיכרון האתלטי למשך שנים - מול יצחק כספי ויהודה גבאי. מעמיד את שיאי הפועל על 6.9 ב-60 מטרים, 10.9 ב-100 (שווה לשיא הארץ-ישראלי הרשמי של יהודה גבאי) ו-200 ב-22.9 (איטי בעשירית בלבד משיאו של גבאי). לאחר מכן נעלם שוב בעונות 1948 ו-1949, שעמדו בסימן מלחמת השחרור ופעילות ספורטיבית הנאנקת תחת כובד ההיסטוריה ומנסה לשרוד איכשהו לקראת ימים טובים יותר. אחר-כך חוזר שוב ב-1950, לקראת חידוש משחקי המכביה שהיו אז מרכז ההוויה הספורטיבית בארצנו, אך הסתפק במקום רביעי בתוצאה של 11.2 שניות אחרי רצים יהודים טובים ממנו מארצות-הברית ומדרום-אפריקה. אחד מהם, איירה קפלן, קבע שיא בין-לאומי ב-100 מטרים בזמן של 10.6. דייב סנדלר מדרום-אפריקה פיגר בעשירית. 'חדשות הספורט', 'ספורט לעם' והרדיו התחרו אז בסופרלטיבים. לא היה כל ויכוח שהישג כזה יכולים לקבוע רק בני עמנו שמעבר לים הגדול. מקץ שנתיים עתידים היו מושגינו להשתנות.


תקלות מוזרות
ב-1951 החליט כנראה החקלאי, בוגר מקווה ישראל, לחזור ולהעמיד את תחום הספורט במרכז עשייתו ובחודש מרץ, בתל-אביב, כבר חזר לתוצאה של 10.9. השיא של אותה עונה מוצלחת היה כעבור כמה שבועות - במסע מוצלח מאוד של נבחרת הפועל לזאגרב ולסראייבו, שם קבע שיא ישראלי ב-100 מטרים - 10.8 שניות.
באליפות הפועל בירושלים, ביולי של אותה שנה, אירעה לטבק תקלה מוזרה - בעקבות שתי פסילות בזינוק הורחק מריצת הגמר ל-100 מטרים. גם באליפות ישראל לא השתתף: הוא ואריה גליק, ששלטו אז ללא מצרים בספרינט הישראלי, לא יכלו להתחרות כי עדיין חל איסור (בפעם האחרונה) על שיתוף ספורטאים המאוגדים באגודות ספורט הפועלים... תקלה מוזרה מסוג אחר אירעה במחצית אוגוסט בליאז', כאשר באולימפיאדת הפועלים הרביעית הקדים טבק בריצת 100 מטרים את רץ ה-400, הפיני המצוין טויבו הלסטן, בזמן 11.1 שניות, אבל השופטים נתנו את הניצחון להלסטן... 'עכברי הספריות' בינינו מוזמנים להציץ בעמוד 8 של העיתון 'גורן כידון', גיליון אוגוסט-ספטמבר 1951, שבו מופיע צילום המוכיח ללא ספק את זהותו של המנצח.


"טבק שני טרם נולד..."
הגיעה השנה האולימפית, 1952, עת במימון אחינו מעבר לים הגיע האתלט היהודי האמריקני המפורסם, ארווינג מונדשיין, לעשות שנה בארץ, כמאמן. האימונים לבשו אופי חדש, ופניה של האתלטיקה בארץ השתנו ולו לזמן מוגבל. בעונה זו היה דוד טבק בלתי מנוצח, התגבר גם על טובי הספרינטרים בטורקיה והגיע לשיאו במשחקים האולימפיים בהלסינקי. למותר לציין כי הוא נבחר באותה שנה כספורטאי השנה של ישראל, ועד היום איננו יודעים לומר לאיזה גבהים היה מגיע לוּ היה מוצא את הזמן והנכונות להתאמן ברצף כמה עונות. ההתמדה, שהתנגשה כל הזמן עם צורכי הפרנסה והמשפחה, קשה גם היום לספורטאים בענפים אישיים. בתנאים של אז היא היתה משימה קשה עוד יותר. כמה חבל...
טבק, שהחמיץ את המכביה בשלהי עונת 1953, עוד חזר להתחרות באופן ספוראדי ב-1954 וב-1955. יריבו הספורטיבי המושבע ואיש הספורט והספר גם יחד, יהודה גבאי, המבוגר ממנו בחודשים ספורים, כתב פעם שדוד טבק קעקע את תקוותם של צעירים ישראלים לזכות בתהילה ספורטיבית, כי כל אימת שקם איזה כישרון הוא היה חוזר פתאום ומוכיח שטבק שני טרם נולד... אוסיף שגם הסיגריות שנראו בזוויות פיו לא בדיוק התוו לו את הדרך.


משפחה ספורטיבית
ברבות השנים ראינו את הבן, בני, מגיע כאילו משום מקום לקרב המיאוצים ב-1971 וזוכה באליפות לגילאי 16 רק כדי להמשיך ככדורגלן. שלחתי את הבן רק לבדוק מהירות, אמר אבא דוד, שהרי עתיד בספורט בארץ יש רק בכדורגל... אחרי כמה שנים ראינו גם את הבת אתי, צעירונת בת 14, קובעת תוצאה מצוינת - 12.1 שנ' במדידה ידנית, אבל נעלמת גם היא עד מהרה מהאיצטדיונים ומהתחרויות.
באליפות ה-50 בשנת 1986, בהתכנסות חגיגית ברמת-אביב, היה דוד טבק נואם מתבקש, והוא בחר דווקא לקרוא שיר מפרי עטו. במועד סמוך אף פרסם גם ספר בשם 'עולם החי לילד'. ב-1998, במלאת 50 למדינה, בחרה ועדה ציבורית את טבק כשלישי במניין גדולי האתלטים של ישראל ביובל השנים שחלפו, אחרי רוגל נחום ויובל וישניצר. זה היה טרם עידן אוורבוך. טבק רצה כנראה לשמר בזיכרון הוותיקים את מראה אלוף הריצה מהימים ההם, נמנע מלהגיע אישית ושלח את הבת אתי לקבלת הפרס.
שנות השלושים היו שנות הבראשית של האתלטיקה בארץ-ישראל, ובשנות החמישים היה נחוץ מאבק כדי לשמר אפילו את מה שהוחל 20 שנה קודם לכן. בשנים הקשות והמייסרות ההן עמד הכול בצלו של הקיום היום-יומי. דוד טבק האיר את התקופה ההיא באורו של כישרון מדהים, ככוכב שזהר ונסתר ושוב נצץ ונעלם כלעומת שבא.


________________________________________________________


"10.6? לא עשיתי מזה עניין גדול..."

לחיצת יד אימתנית קידמה את פני כשבאתי לראיין את דוד טבק בביתו שביד-אליהו. התמונות שעל הקיר מספרות את סיפורו של גדול האצנים שקמו למדינת ישראל בחמישים שנותיה הראשונות; של רץ עתיר כישרון שהותיר תמיד את כל מתחריו הרחק מאחור, ותוצאתו ב-100 מטרים - 10.6 שניות, הקדימה את זמנה בשנות דור.

איך בכלל התחיל הרומן שלך עם האתלטיקה?
"זה היה במאי 1944. הייתי אז תלמיד השנה השלישית בבית-הספר החקלאי מקוה ישראל. סיימתי את חליבת הצהריים והעמסתי את כדי החלב בדרך אל המחלבה. כשעברתי על פני שדרת הברושים שמעתי את התזמורת של מקוה משמיעה שירי לכת וראיתי ספורטאים מתרוצצים על מגרש הכדורגל. התברר שזאת היתה תחרות אתלטיקה מסורתית בין מקוה ישראל לנבחרת הפועל ת"א. קפצתי מהעגלה והתקרבתי למקום הזינוק. לא הבנתי למה הרצים חופרים גומות בקרקע ונועלים נעלי ריצה מסומרות. שורה רפופורט, לימים מאמן אתלטיקה בכיר ואז תלמיד מקוה, אמר לי 'תעמוד פה ותרוץ במקום איציק רוטשטיין שלא הגיע'. כל הכיתה שלי היתה שם. 'מה אכפת לך? תגיע אחרון אבל תקבל נקודה', אמרו לי. חלצתי את המגפיים, קשרתי את הסרבל למותניים, וכך ברגליים יחפות אני מחכה לזינוק. נראיתי כמו בדיחה. כולם ירדו על ארבע ורק אני עומד כמו תורן. ואז שמעתי ירייה. נבהלתי. לא היה לי מושג שיורים בזינוק, אבל ראיתי שכולם רצים אז יצאתי אחריהם. דהרתי קדימה, עברתי את כולם ונעצרתי בגדר המטעים, 20 מטר אחרי גמר ה-100. כשהסתובבתי ראיתי אותם מסיימים לרוץ... החבר'ה מהכיתה נשאו אותי על הכתפיים כל הדרך לחדר".

והמשפחה שלך - איך היא התייחסה לעניין?
"אבא היה טרוד בבעיות פרנסה ואמא התנגדה נמרצות. לשניהם לא היה שום קשר לספורט, וחוץ מפעם אחת שאבא ראה אותי רץ הם מעולם לא באו לתחרויות. אני זוכר שאמא גירשה מהבית את הספורטאים אייזן ומגלי, שבאו להציע לי להשתתף באיזו תחרות. היא טענה שספורט זה לא דבר בריא אבל פיתתה אותי עם סיגריות. 'אני אקנה לך קופסת סיגריות, וכל יום תעשן עם אבא בצהריים', היא אמרה לי, 'העיקר שלא תרוץ'. הסכמתי".

אבל המשכת להתאמן ולהתחרות.
"לא התאמנתי. היריבים המושבעים שלי כמו יהודה גבאי ואריה גליק התאמנו יום ולילה ובחיים לא יכלו להשיג אותי, אז בשביל מה אני צריך להתאמץ? הייתי רץ ממקוה או מהבית לאתר התחרות. אלה היו האימונים שלי. אני זוכר תחרות אחת בראשון לציון - אליפות הצפון נגד הדרום. בשלוש לפנות בוקר של אותה שבת גמרתי לחלוב ויצאתי בריצה ממקוה, דרך החולות, אל מגרש החול בראשון. אגב, לידי באותו מקצה עמד יענקל'ה חודורוב, אז אלוף הדרום בריצה, עוד לפני שנעשה שחקן כדורגל. מאוחר יותר התחרינו עוד פעמיים נוספות עד שהחליט לפרוש לגמרי מהריצה. כל ימיו הוא הודה לי על כך. 'בזכותך נהייתי שוער כדורגל', אמר לי פעם".

הריצה לא עניינה במיוחד את דוד טבק, וגם ראשי הספורט של אז לא התייחסו לכישרונו ברצינות הראויה. תקופות ארוכות הוא לא התאמן, והתחרויות עצמן שימשו עבורו אימונים. על יכולתו יוצאת הדופן ועל תחושת ההחמצה שליוותה את כל הקריירה הספורטיבית הקצרה שלו תעיד העובדה שכאשר התחרויות התקיימו ברווחי זמן גדולים היה משיג בהן 11.1-11.0, אך כשהיו שתיים-שלוש תחרויות רצופות היה רץ 10.7-10.6.

והנה אתה, בחור בן 25, ניצב בפני פסגת הקריירה שלך, חלומו של כל ספורטאי - המשחקים האולימפיים.
"נכון, ובאמת זו היתה הפעם היחידה בכל הקריירה שלי בת 10 השנים שהתאמנתי ברציפות כחצי שנה. כבר בשנת 51, כהכנה לקראת המישחקים, נסענו לתחרות בפינלנד. הפינים הציעו לחיים תמיר שהיה אז מלווה המשלחת להשאיר אותי בפינלנד עד האולימפיאדה כדי להתאמן עם הרצים הפינים, וביניהם כמה רצים מצטיינים. תמיר אמר להם שגם הוא רוצה להישאר, אבל הפינים רצו רק אותי. בסוף שנינו חזרנו הביתה...
ובכל זאת הביאו אז מארצות-הברית את המאמן אירווינג מונשיין כדי שיכין את הנבחרת הישראלית. מונשיין דרש שאתאמן כל יום, ולכן ביקש עבורי מהוועד האולימפי מענק חד-פעמי של 500 לירות. המשכורת היתה אז 30 לירות לחודש. הסכימו לתת לי 250 לירות והבטיחו את השאר כשאחזור מהמשחקים. כשחזרתי התברר שזיליסט, נשיא הוועד האולימפי שהיה גם מנהל חברת הסנה, נפטר. הם נשארו חייבים לי עד היום 250 לירות..."

מה אתה זוכר מהאולימפיאדה?
"זאת היתה חוויה לא רגילה. במקצה המוקדם ל-100 מ', עם 39 מעלות חום, הגעתי ראשון בתוצאה 10.9 ועליתי לרבע הגמר. ב-200 שברתי את השיא הישראלי - 21.8. אחרי האולימפיאדה עוד נסענו לתחרות בעיר טורקו ושם רצתי 10.7. זה בגלל הסאונה שעשיתי שם פעמיים ביום".

ובכל זאת, ההישגים באולימפיאדה לא דרבנו אותך להיכנס למסלול אימונים רציני?
"לא. שנתיים-שלוש אחר-כך אמרתי לעצמי שאולי בכל זאת כדאי להתחיל להתאמן לקראת המשחקים הבאים במלבורן. וכרגיל, להתאמן פירושו לרוץ לפלמחים ובחזרה הביתה לבית-עובד. בתחרות שלאחר מכן הגעתי שני. מליק שוחט השיג אותי, היחיד שעשה את זה בארץ. כבר אז הרגשתי שרגל ימין שלי לא בסדר, ובפעם הראשונה בחיי ידעתי שהגיע הזמן לתלות את הנעליים.

בסך הכול נהניתי מכל רגע. כולם ניבאו לי אז תוצאות של 10.2, אבל אני לא עשיתי מזה עניין גדול. היו זמנים שישנתי שעתיים בלילה ומהרפת הלכתי לתחרות. כך חייתי ואני לא מצטער על אף רגע".

ריאיינה: אלינור טילמן

 

 

 


 

סגור