הכל על בוחן "בוחן בר-אור" בצה"ל

| שתף |

כבר כמעט ארבעה עשורים נבחנים חיילי צה"ל בבוחן כושר-גופני כללי המכונה על-ידם בשם "בוחן-בר-אור". מאיפה צמח הבוחן המיתולוגי, ומה השינויים שחלו בו, במאמר זה.

תאריך: 14/09/10, מאת: יורם אהרוני

בשנות הששים נבחנו חיילי יחידות השדה בבוחן מסלול מכשולים (בוחן א') ואילו חיילים שלא השתייכו ליחידות השדה נבחנו בבוחן יכולת כללית (בוחן ב'). בוחן זה כלל את המקצועות הבאים: ריצת 100 מטרים, קפיצה לרוחק אחרי הרצה מקרש ניתור, זריקת רימון תרגול למרחק, תרגיל בטן "שכב-שב" בשתי דקות, כפיפות מרפקים ופשיטתם ("שכיבות סמיכה") כאשר הרגליים על ספסל בגובה 47 ס"מ עד נגיעת סנטר בקרקע, ריצת 3000 מטרים.
להלן טבלת הניקוד לבוחן זה לחיילים צעירים (היו הקלות בניקוד לחיילים מבוגרים):

 

ניקוד

100 מ'

רוחק

רימון

בטן

סמיכה

3000

1

17.0

3.00

25.00

25

12

16:30

2

16.6

3.25

27.50

31

16

15:30

3

16.2

3.45

30.00

37

20

14:30

4

15.9

3.65

32.00

42

23

14:00

5

15.6

3.85

34.00

47

26

13:30

6

15.3

4.05

36.00

51

29

13:00

7

15.0

4.20

38.00

54

32

12:40

8

14.8

4.35

39.50

57

35

12:20

9

14.6

4.45

41.00

59

38

12:10

10

14.4

4.50

42.00

60

40

12:00

 

 

חייל שהשיג 20 נקודות נחשב כ"עובר" והיה זכאי לקבל אות היכולת "ארד". חייל שהשיג 40 נקודות נחשב כ"מצטיין" והיה זכאי לאות היכולת "כסף". כדי לעבור את הבוחן חייב היה החייל לקבל לפחות נקודה אחת בכל מקצוע.

בנוסף לבחני א' ו ב' שהוזכרו לעיל היו בצבא בחנים נוספים: בוחן ג' – בוחן יכולת לחיילות, בוחן צנחן – ריצת מסלול מכשולים ועלייה לטריג בבה"ד 8 אחרי מסע של 30 ק"מ, בוחן בר-חמא ליכולת אנאירובית, "בוחן ג'ורג'", "בוחן יזרם" ועוד. בסוף 1969 כינס ראש ענף אימון גופני בצה"ל, סא"ל עמוס בר-חמא ז"ל, ועדת מומחים לדיון בנושא בחני הכושר בצה"ל. בראש הועדה עמד ד"ר עודד בר-אור ז"ל. בר-אור היה רופא שהתמחה בפיסיולוגיה של המאמץ ושימש באותה תקופה כמנהל מחלקת המחקר במכון-וינגייט. בר-אור יצר קשר עם אנשי ענף אימון גופני וביצע בהזמנתם מספר מחקרים. אחד המחקרים היה סקר על כושרם הגופני של חיילי מילואים.

בסקר, שנערך ב – 1970, נכתב בין היתר על הסבולת של חיילי המילואים כפי שנמדדה במבחן מאמץ תת-מרבי על אופניים: "...נמצאה ירודה בכל אחת מקבוצות הגיל בהשוואה למרבית המדינות בעולם בהן נמדד מרכיב זה, כולל המדינות המערביות המפותחות בהן הכושר הגופני הממוצע נמצא בשפל עם עליית רמת החיים..." צריכת החמצן המרבית החזויה הממוצעת בסקר זה הייתה 37.7 מ"ל/ק"ג/דקה.
הועדה ראתה צורך ביצירת מבחן כושר אחיד לכלל חיילי צה"ל. על בוחן ב' נשמעה לא מעט ביקורת. נאמר בין היתר כי הוא "ספורטיבי מדי" וגם כי אפשר לקבל בו ציון "מצטיין" עם רמת סבולת נמוכה למדי. כך למשל יכול היה חייל שהשיג 39 נקודות בחמישה המקצועות הראשונים בבוחן, לרוץ 3000 ב – 16:30 (נקודה אחת) ועדיין לזכות בציון "מצטיין".

הועדה הגיעה למסקנה כי הבוחן צריך לכלול 5 – 6 מרכיבים תוך מתן מקום מרכזי למרכיב הסבולת. הוחלט כי כדי לקבוע מה יהיו מקצועות המבחן יבוצע מחקר על ידי מחלקת המחקר של מכון-וינגייט.
המחקר חולק לשני שלבים: א) "השלב המקדים" – לקביעת מרחק הריצה שייכלל במבחן; ב) "השלב העיקרי" – קביעת שאר המרכיבים ויצירת נורמות למבחן.
את השלב המקדים בצעו 54 חיילי סדיר לפי הפירוט הבא: 16 טרום-טירונים, 12 חיילי "גולני" בסוף שלב א' של הטירונות, 13 בסוף טירונות, 7 מקורס מדא"ג ו – 6 חיילי סיירת. כל חייל בצע בשלב זה ריצות ל – 1000, 2000 ו – 3000 מטרים, מבחן "סמוך-קום" בחצי דקה ונבדקה גם באופן ישיר צריכת החמצן המרבית (צח"מ) שלו במבחן על מסילה במעבדה. הריצות התבצעו על כביש בנעליים צבאיות, מכנסיים צבאיות וללא חולצה.
אחרי שלב זה חושבו מקדמי המתאם (r) בין הריצות לצריכת החמצן המרבית והם נמצאו דומים למדי: 1000 מטר: r = -0.53; 2000 מטר: r = -0.54; 3000 מטר: r = -0.59; "סמוך-קום" בחצי דקה: r = 0.26

כדאי לשים לב לא רק לכך שהמתאמים של הריצות לצח"מ הם דומים אלא שהם גם נמוכים מהמקובל במחקרים אחרים שבדקו את הקשר בין ריצות ארוכות וצח"מ. כך למשל נמצאו במחקר אחר שבוצע במעבדתו של בר-אור מתאמים של r = -0.86 עם ריצת 1000 מטר ו – r = -0.73 עם ריצת 2000 בקרב ילדים בני 13 בלתי מאומנים וחסרי ניסיון בריצה. שתי אפשרויות עשויות להסביר את הקשר הבינוני: א) החיילים לא ידעו אייך לחלק את הכוחות בריצות; ב) המוטיבציה של החיילים לא הייתה גבוהה...

לאחר השלב המקדים התכנסה ועדת המומחים להחליט איזו ריצה תיכלל בשלב העיקרי. הועדה החליטה על ריצת 2000 מטר וזאת מן הנימוקים הבאים: 1) בריצת 1000 יש חשיבות למקורות אנרגיה אנאירובית ולא רק לסבולת לב-ראות; 2) ריצת 3000, מחמת הזמן הרב הדרוש להשלמתה, עשויה לגרום ל"מעצור פסיכולוגי" אצל רץ בלתי מאומן אשר ירוץ בקצב איטי מכפי יכולתו האמיתית...

למרות המתאם הנמוך של "סמוך-קום" עם צח"מ הוחלט לכלול אותו בשלב העיקרי אך למשך דקה שלמה.
לשלב העיקרי של המחקר נבחרו 330 חיילים לפי הפירוט הבא:
50 טירונים "שמנים", 50 טירונים "רזים", 50 טירונים "בינוניים" מבחינת אחוזי השומן בגופם, 54 משק"י אפסנאות, 72 מקורס מדא"ג ו – 54 חיילים מיחידת נ"מ.
כל החיילים הובאו לבה"ד 8 ובצעו שלוש פעמים שבעה מקצועות: ריצת 100 מטר, קפיצה לרוחק מהמקום, "שכב-שב" בחצי דקה, "סמוך-קום" בדקה, עליות און על מתח, פשיטות מרפקים בסמיכה על מקבילים וריצת 2000 מטרים. כמו-כן בצעו הנבדקים פעם אחת את מבחן המדרגה של הארברד. 15 חיילים מכל קבוצה בצעו במעבדה בדיקת צח"מ ומבחן מאמץ תת-מרבי על אופניים.

מה שבוצע בעצם בשלב העיקרי הוא מבחן מהימנות: מתאם בין המבחן לביצוע החוזר של אותו המבחן. בר-אור ציין כי במבחני שדה מתאם של 0.90 ומעלה נחשב "מצויין", 0.80 – 0.89 נחשב "טוב" ואילו כאשר מושג מתאם של 0.70 – 0.79 המתאם הוא נמוך.
המתאמים שהתקבלו במחקר:

 

 

 

 

 

 

 

 

המרכיב

100 מ'

רוחק מהמקום

2000

מתח

מקבילים

שכב-שב

סמוך-קום

r

0.87

0.88

0.88

0.96

0.88

0.74

0.83

 


כדאי לציין כי בכל פעם נבדקו החיילים על-ידי בודקים שונים וכך ניתן לראות כי המבחנים נמצאו לא רק מהימנים אלא גם אובייקטיביים.
בשלב העיקרי נמצא לריצת 2000 מתאם גבוה יותר עם צח"מ מאשר בשלב המקדים: r = -0.72
המתאם של מבחן המדרגה והצח"מ היה בינוני: r = 0.55 ואילו זה של "סמוך-קום" בדקה היה r = 0.48
מאחר שכל המרכיבים נמצאו מהימנים הומלץ לכלול את כולם בבוחן אך נכתב כי אם יש צורך לבחור ששה אפשר לוותר על מבחן המקבילים מאחר שהוא פחות מהימן ממבחן המתח ויש מתאם גבוה למדי בין שניהם r = 0.86 .

בר-אור גם הציע נורמות לקביעת הניקוד וציין כי כדאי לבחון אותן לאור הנתונים שיתקבלו מן השטח.
הבוחן הוכנס סופית לצה"ל בראשית 1974 אך הניקוד לא התבסס משום מה על הצעת בר-אור. את הבוחן היה צריך לבצע בבגדי עבודה ונעלי עבודה. טבלת הניקוד הייתה כדלקמן:

ניקוד

רוחק

סמוך-קום

100

מתח

שכב-שב

2000

1

1.70

15

17.4

1

16

 

2

1.80

18

16.9

2

17

17:15

3

2.00

21

16.4

 

18

16:36

4

2.20

24

15.9

3

19

16:01

5

2.50

27

15.4

 

20

15:29

6

 

30

14.9

4

21

14:58

7

 

33

14.4

 

22

14:28

8

 

36

13.9

5

23

14:01

9

 

39

13.4

6

24

13:35

10

 

42

12.9

7

25

13:09

11

 

 

 

8

26

12:44

12

 

 

 

10

27

12:21

13

 

 

 

12

28

11:59

14

 

 

 

16

29

11:38

15

 

 

 

20

30

11:17

16

 

 

 

 

31

10:57

17

 

 

 

 

32

10:38

18

 

 

 

 

33

10:20

19

 

 

 

 

35

10:04

20

 

 

 

 

37

9:49

21

 

 

 

 

 

9:34

22

 

 

 

 

 

9:20

23

 

 

 

 

 

9:06

24

 

 

 

 

 

8:53

25

 

 

 

 

 

8:41

26

 

 

 

 

 

8:30

27

 

 

 

 

 

8:19

28

 

 

 

 

 

8:09

29

 

 

 

 

 

7:59

30

 

 

 

 

 

7:50

31

 

 

 

 

 

7:41

32

 

 

 

 

 

7:33

33

 

 

 

 

 

7:25

34

 

 

 

 

 

7:18

35

 

 

 

 

 

7:11

36

 

 

 

 

 

7:05

37

 

 

 

 

 

6:59

38

 

 

 

 

 

6:54

39

 

 

 

 

 

6:49

40

 

 

 

 

 

6:45

 

כאשר מכינים טבלת ניקוד יש שלוש אפשרויות מבחינת התקדמות הניקוד: א) לינארית – כל נקודה נוספת מציינת שיפור זהה בהישג, לדוגמה: נקודה אחת לכל 10 ס"מ ברוחק, 20 שניות ב – 2000, ביצוע אחד במתח וכו'. ב) פרוגרסיבית - ככל שההישג טוב יותר נדרש שיפור קטן יותר כדי לזכות בנקודה נוספת; ג) רגרסיבית - ככל שההישג טוב יותר נדרש שיפור גדול יותר כדי לקבל נקודה נוספת. עורכי הניקוד נקטו בכל שלוש הגישות: לינארית –ריצת 100 מ' (חצי שנייה לנקודה), סמוך-קום – שלושה ביצועים לנקודה ולמעשה גם בשכב-שב (ביצוע לנקודה) אך בקצה הסקלה הטבלה הפכה רגרסיבית. בגישה הרגרסיבית הם נקטו בשני מקצועות: מתח ורוחק מהמקום ובגישה הפרוגרסיבית רק בריצת 2000.
טבלת הציונים לחיילים עד גיל 25:

מעולה

טוב-מאד

עבר

נכשל

90 ומעלה

75 – 89

50 – 74

49 ומטה

 

המבחן לא התקבל בהתלהבות בצה"ל. נטען בין היתר כי הוא ארוך מדי וגם כי המהימנות בשטח היא הרבה יותר נמוכה מאשר הושגה במחקר. בדיקה שנעשתה בבה"ד 8 כבר ב – 1974 מצאה אכן מהימנויות נמוכות בהרבה מאלו שהושגו במחקר אפילו כאשר הבודקים היו המדריכים המנוסים של בה"ד 8. יש לשער כי המהימנות בשטח הייתה נמוכה עוד יותר: בבה"ד 8 היה נהוג כי במבחן שכב-שב כל נבחן נבדק על-ידי מדריך הסופר רק את הביצועים הנכונים. בשטח, בדרך-כלל, היו מחלקים את הנבחנים לזוגות ובן הזוג שימש גם כשופט ומונה ביצועים. החיילים התקשו להבין את הביצוע הנכון של "סמוך-קום" (מעבר דרך עמידה שפופה מעמידה ישרה לשכיבת סמיכה וחזרה לעמידה שוב דרך עמידה שפופה). בריצת 2000 הדגיש בר-אור את חשיבות עריכתה על מסלול שטוח, קשה ומדוד היטב. בשטח לא פעם היא התבצעה על מסלול שכלל עליות וירידות, המשטח היה לעתים חולי ומדידת המרחק בוצעה לא פעם באופן רשלני. נמצא למשל כי בסיס אימונים בדרום אורך ה – 2000 הסתכם ב – 1700 מטר בלבד...

מעט מאד חיילים השיגו בבוחן המקורי ציון "מעולה", לפחות בתנאי בה"ד 8, כאשר מסלול ה – 2000 היה חולי בחלקו והייתה הקפדה על ביצועים נכונים בתרגילים. כדי להשיג ציון "מעולה" (90 נק') צריך היה נבחן למשל לקפוץ מהמקום 2.20 (4 נק'), לקבוע 36 בסמוך-קום (8 נק'), 13.4 בריצת 100 מ' (9 נק'), 16 במתח (14 נק'), 35 בשכב-שב (19 נק') ו – 7:00 בריצת 2000 מ' (36 נק'). צריך שוב להדגיש: הבוחן בוצע בבגדי עבודה ונעלי עבודה ולא בתלבושת ספורט.

ב – 1974 בוצע במעבדתו של בר-אור מחקר נוסף: מעקב אחרי הכושר של מחלקה במהלך קורס מדא"ג. במחקר זה נמצא בין היתר כי בשלושה ממרכיבי המבחן: 2000, מתח ובטן נמצאה התקדמות לאורך הקורס אך בשלושה האחרים: 100, רוחק מהמקום וסמוך-קום לא היו הבדלים בהישגים בין תחילת הקורס לסופו. ראש ענף אימון גופני באמצע שנות השבעים, סא"ל דוד בן-אשר, קבע כי אם גם לאחר אימונים אינטנסיביים כמו בקורס מדא"ג אין שיפור במרכיבים אלה, הרי שאין טעם לבחון אותם, כי הרי המטרה העיקרית של בוחן כושר גופני היא מתן מוטיבציה לחיילים לשפר את כושרם. בעקבות ממצאי המחקר והלחצים מהשטח הוחלט להשאיר במבחן רק את ריצת 2000, מבחן מתח ושכב-שב (עדיין בחצי דקה).

בהמשך השנים חלו שנויים נוספים בבוחן: 1) מבחן הבטן התארך ל – 60 שניות וזאת למרות שבר-אור מצא שיש מתאם גבוה מאד בין מבחן של 30 שניות למבחן של 60 שניות. כנראה שאלה שהחליטו על הארכת המבחן לא היו מודעים לממצאים של בר-אור. מבחן זה עבר בהמשך שנוי נוסף וכיום אין בו הגבלת זמן והחייל ממשיך במבחן עד שאינו יכול להמשיך או עד שהוא מגיע לניקוד מרבי. 2) מבחן עליות און על מתח הוצא מהמבחן ובמקומו הוכנס מבחן כפיפות מרפקים ופשיטתם בשכיבת סמיכה קדמית. כמה סיבות נמצאו לכך: א) אפשר לבצע מבחן זה בכל מקום ולא צריך לשם כך מתקנים וזה מאפשר לאמן יותר חיילים בו זמנית וגם מקצר את משך המבחן; ב) נטען כי לחיילים הרבה יותר רלוונטי להתאמן על השרירים הפושטים של המרפק מאשר על הכופפים כי בפעילויות רבות להן נדרשים חיילים כמו יציאה מתעלות, קימה משכיבה לעמידה וכו' יש פעולה של פשיטה במרפק; ג) נטען גם, אם כי לא ממש הוכח, כי קל יותר לשפר הישגים בתרגיל שכיבות סמיכה מאשר בעליות און על מתח; ד) טענה נוספת: גם בצבא האמריקאי זהו המבחן. זו טענה לא ממש נכונה כי יש זרועות של הצבא האמריקאי בהן נבחנים דווקא בתרגיל המתח...
מבחן הכושר הכללי בצה"ל מבוצע כיום בבגדי ספורט ומכונה על ידי רבים משום מה "בוחן בר-אור" למרות שתרומתו היחידה של בר-אור ששרדה בו היא ההחלטה שמבחן הסבולת יהיה למרחק 2000 מטרים.

 

 הערות ומידע נוסף:

 

 

 

 

מתאם

מידת הקשר בין שני משתנים מבוטאת על-ידי המתאם. ערכי מקדם המתאם נעים בין 1 ל 1-. סימן מינוס לפני המתאם מראה כי בין שני המשתנים קיים יחס הפוך: ככל שאחד גדל השני קטן. לדוגמה: בין זמן ריצת 2000 לצח"מ מוצאים מתאם שלילי, ככל שהצח"מ גדל בערכו, קטן זמן ריצת 2000. ערכי מתאם הקרובים ל – 1 או ל – 1- מצביעים על קשר חזק בין המשתנים.

 

 

ד"ר עודד בר-אור

בר-אור נולד ב – 1937 ונפטר בשנת 2005. למד רפואה באוניברסיטה העברית בירושלים והתמחה בפיסיולוגיה של המאמץ בארה"ב. עם שובו מההתמחות עמד בראש המחלקה למחקר במכון-וינגייט. בתחילת שנות ה – 70 שימש גם כראש הועדה המקצועית של ועדת האתלטיקה בהתאחדות לספורט. מחקריו בתחום הפיסיולוגיה של המאמץ הקנו לו שם עולם בתחום. עיקר התמחותו הייתה בפיסיולוגית המאמץ של ילדים ומתבגרים. בין היתר עסק בנושא תגובות פיסיולוגיות למאמץ בסביבה חמה, שתייה ומאמץ, אסטמה ומאמץ ותגובת הגוף למאמצים אנאירוביים.  המבחן החשוב באמת שפיתח בתקופת עבודתו בוינגייט היה מבחן מאמץ לסבולת אנאירובית. במבחן זה על הנבחן לדווש במהירות מרבית על אופניים סטטיים למשך 30 שניות כנגד התנגדות המותאמת למשקלו. מבחן זה קרוי "המבחן האנאירובי של וינגייט". עד היום זהו המבחן המקובל בעולם לסבולת אנאירובית. משנות השמונים שהה בר-אור בקנדה שם הקים מרכז למחקר פעילות גופנית ותזונה של ילדים.

קורות החיים המקצועיים של בר-אור מפורטים על לא פחות מ -56 עמודים באתרשם מופעים פרטים על המאמרים הרבים שכתב, ההרצאות בועידות המדעיות, ספרים, פרקים בספרים, ועדות בין-לאומיות בהן היה חבר, מגזינים מקצועיים שהשתתף בעריכתם, תארים שהוענקו לו ועוד ועוד. אל תחפשו שם אזכור למה שקרוי בצה"ל "בוחן בר-אור", בוחן שבמתכונתו היום אין לו כמעט קשר לבר-אור (זולת ההחלטה להעדיף את ריצת 2000 על 1000 או 3000 כמבחן לסבולת).

 

 

 

 

 

סגור